page contents

"בכל קריירה שמישהו מאושר ממנה, יש משהו שמעניין אובייקטיבית", רן לוי מרואיין ע"י יובל שפיר

כוכב הרוק של הגיקים

אליל הילדות של רן לוי היה אייזק אסימוב, אחד מאבות ספרות המדע הבדיוני. אבל הילד רן נמשך דווקא לכתיבה המדעית שלו. "רציתי להשיג ידע ולא היה לי מאיפה." אייזק אסימוב ידע לקחת נושאים שאף אחד לא היה טורח להסביר לילד בן 13, כמו פיסיקה קוואנטית, ולדברי רן, "הסביר אותם בצורה מדהימה ב-2000-3000 מילים. הייתי בולע ספרים שלו. מאז אני מנסה לחקות רק אותו."


הילד החקרני, שישב בספריה כמעט כל יום וסיכם אנציקלופדיות במחברות, כבר בן 41, עם שלושה ילדים משלו, ושדרן הפודקאסט המוביל בישראל באופן בלתי מעורער. עבור עשרות אלפי ישראלים מגיל חד ספרתי ועד קשישים, רן לוי עושה את מה שאייזק אסימוב עשה עבורו כילד.

הנה דוגמא.

נכון שתמיד השתוקקתם לדעת מדוע רשת החשמל משתמשת בזרם חילופין ולא בזרם ישר? תאמינו או לא, גם את השאלה הזו, רן לוי הפך לסיפור שהצמיד אותי לכיסא. סיפור על נוכלות, אכזריות וגאונות, שגרם לי להבין קצת יותר טוב איך העולם הזה עובד: על חשיבות ההשכלה האקדמית, ועל ההבדל בין הכישורים שנדרשים להצלחה עסקית לבין אלו שנדרשים להצלחה מקצועית.


רן לוי מספר סיפורים מעוררי מחשבה על קריירות של סלבריטאים היסטוריים מתחומי המדע והטכנולוגיה, והקריירה שלו מבוססת על מודל חדש לחלוטין של התפרנסות ממדיה חדשה. כפי שתראו בהמשך, יש לו גם זווית חשיבה מעניינת מאוד על חינוך לקריירה.

"אתה כוכב הרוק שלי," אמרתי לרן לוי כשנכנסתי למשרדים הנעימים של החברה החדשה שלו. רן צחק בלבביות. כבר שנים שרן לוי מעביר לי שעות בודדות בתחושה חמימה וכיפית, מריצות בפארק ועד נסיעות אוטובוס ארוכות בכבישי ארה"ב.

אי אפשר לטעות בקול ובסגנון הייחודיים לו, כשהוא מכריז: "שלום ו... ברוכים הבאים ל... עושים היסטוריה", מותח הברות במיקומים מוזרים כמו שרק הוא יודע. צברתי יותר שעות עם רן לוי מאשר עם כמה מחברי הטובים. ואני לא היחיד. בכנסי המאזינים שלו הוא פוגש המוני מעריצים, תיבת האימייל שלו 'מפוצצת' בתגובות אוהדות, אבל רואים שהוא לא נותן לזה לעלות לו לראש.

הסיבה שלא התייאשתי ונעלמתי, היתה שהצלחתי

סיפור הקריירה 'הרשמי' של רן לא התחיל ככה. עד לאחרונה התפרנס רן כמהנדס אלקטרוניקה ברפא"ל, שהתחיל בחומרה ועשה הסבה לתוכנה. הוא בוגר קורס חובלים וטכניון. הוא יכול היה להיות היום מנהל פיתוח בכיר, מאלה שיודעים לשכנע ברעיונותיהם בצורה קלילה והומוריסטית בישיבות הנהלה, ומנטור מבוקש של מהנדסים צעירים בזכות כישרון ההדרכה שלו.

אבל בעצם, מרבית חייו היה רן מספר סיפורים. הוא כותב מגיל צעיר, הוציא לאור מספר ספרים אודות ההיסטוריה של המדע והטכנולוגיה, ובעבר היה לו פודקאסט על משחקי מחשב.

שאלתי אותו, אילו יועץ תעסוקתי מוצלח במיוחד היה פוגש אותו בגיל צעיר, אם יכול היה לנבא מה יעשה היום דרך סיפור הילדות שלו על אייזק אסימוב ועל האנציקלופדיות.

זו יכולה להיות דרך לא רעה בכלל. אולי ככה אפשר לדעת איפה אתה באמת רוצה להיות, גם אם אתה חושב שבעולם האמיתי זה לא יעבוד. אני לא חשבתי שסופר זה מקצוע. הלכתי להיות מהנדס חשמל כי זה מקצוע, ולא היה לי ספק שמה שרציתי לשאוף אליו זה סוג מסוים של ידע הוליסטי. לא הייתי מאלה שמתמקדים בנישה צרה ומעמיקים, אלא מסוג המהנדסים שלומדים את כל הטכנולוגיות ויודעים לתפעל את כולן, מבלי להיות מומחה גדול באף אחת מהן.

זה התברר כעזרה גדולה. למשל ברפא"ל, אם רצו להרים אבטיפוס זריז או לעבור מכרז. יש לך את הבנאדם הזה, שלא יפתח לך את המערכת כיפת ברזל מאפס, אבל אם צריך להרים משהו מיוחד ושונה שאף אחד לא מתעסק איתו בתוך שלושה ארבעה ימי עבודה, הוא יודע קצת מכל טכנולוגיה, ומספיק כדי לבנות סוג של 'פרנקנשטיין' שהלקוח מתלהב ממנו. ואז יש לך edge תחרותי.

בעולם התוכנה קל מאוד להיות אולר שוויצרי שכזה. יש המון טכנולוגיות וכיוונים ואם תרצה תלמד אלף ואחד דברים.

שיתפתי את רן, שאני עצמי תמיד חששתי תמיד מלסגור את עצמי באיזושהי 'קופסא' מבחינה מקצועית, משהו שלא יאפשר לי ללכת אחר הסקרנות שלי בצורה חופשית, ועם השנים הבנתי שייעוץ קריירה זה מקצוע מצוין בשבילי כי הוא מאפשר לי להתעניין ולהשתמש בהמון תחומי ידע. הבנתי, שייעוץ קריירה הוא לא 'קופסא' שסוגרת אותי, אלא 'פלטפורמה' ממנה אפשר לצאת ולהתפתח מקצועית בשלל תחומים מעניינים.

גם בפודקאסט המקורי של רן, 'עושים היסטוריה', הוא עוסק לא רק בהיסטוריה של הטכנולוגיה במובן הצר, אלא אפילו בפנסיה, במומיות ובתעתועי זיכרון. שאלתי אותו איך הוא מתחבר לדימוי של קופסא לעומת פלטפורמה.

בעושים היסטוריה מלכתחילה לא בחרתי בכיוון ספציפי אלא כל מה שמעניין אותי. הלך הרוח שלי היה להתחיל משהו בשביל עצמי, לא משהו שמכוון לקהל. אם הייתי ב'מיינדסט' של למצוא הרבה קהל, אולי הייתי בוחר נישה אחרת. אני בכל פרק עשיתי רק מה שמעניין אותי.

לא היתה לי שום מטרה. אבל הסיבה שלא התייאשתי ונעלמתי, היתה שהצלחתי. היה לי את המזל והיכולת להפיק פודקאסטים טובים, כי אני גם מהנדס חשמל במקרה, וגם סופר במקרה, וגם מחיל הים וכל היום דיברתי במיקרופונים, ובמקרה הייתי בין הראשונים בישראל שהתחיל עם זה וכל מי שחיפש בישראל הגיע אלי, מין סערה מושלמת של תנאים אקראיים לחלוטין.

ממש מהפרק השלישי או הרביעי התחלתי לקבל פידבקים מאנשים. טיפוס יוצר צמא לתגובות של הקהל. הכי גרוע כשאין פידבקים. ספרי נייר זה מדיום שנטול פידבק בהגדרה. אתה משקיע המון ולא מקבל פידבק. בפודקאסטים אתה מייד מקבל פידבק באלף ואחת דרכים: בפייסבוק, באתר, אפילו טלפונים... ברגע שיש לך את האינטרנט הקהל מחבק אותך מייד. אני בשלב שאני מקבל כל כך הרבה מיילים, שלפעמים אני משבית את עצמי ביום עבודה ורק עובר על מיילים.

בסופו של דבר, היו לי 8 שנים רצופות של חיים כפולים. עבדתי עד שבע בערב כל יום כמהנדס, ואז הייתי מגיע הביתה, עם שלושה ילדים וכל הטירוף, להתחיל את החיים השנִיים שלי, להחזיק תכנית כמו 'עושים היסטוריה'. זה שחק אותי ברמות כאלו, שזה כבר הזיק לבריאות שלי. הייתי מותש ברמה עמוקה ולא היה כוח נפשי. באיזשהו שלב הבנתי שאם לא אעשה את ההחלטה, אילו מהחיים אני בוחר, ההחלטה תבוא בשבילי. אני אשבר, ארים ידיים. זה קשה נורא.

למזלי צצה ההזדמנות, פגשתי שותף עסקי שעזר לי להפוך את זה לעסק ולעזוב את העבודה, ואני יכול לנהל חיים רגילים בלי לפחד על הפרנסה.


המעבר מעיסוק צד לעיסוק ראשי

רן סיפר לי על התפקיד של המשבר האישי בהחלטה לעבור לעיסוק מלא בפודקאסטים, על הגורמים שסייעו בכך, וכיצד הגיבה הסביבה.

הייתי צריך את המשבר. למעשה, יכולתי כבר שנים קודם לכן לעשות את זה, כי היה ברור שזה מצליח ושיש פוטנציאל. אבל צריך הרבה אומץ לעזוב משרה בטוחה ועבודה כיפית נורא שנהניתי ממנה נורא, למשהו שמאוד מאוד לא ידוע, ואין אותו בארץ בכלל. ממש התבאסתי לעזוב. זה נורא מפחיד, נשוי עם שלושה ילדים ומשכנתא, מרווח הטעות מאוד קטן. אז הייתי צריך את המשבר, כדי שיהיה לי את האומץ לקפוץ למים.

ועדיין, זה לא היה קורה אילו לא הייתי פוגש את השותף שלי. עם זאת, יכול להיות שאילו פגשתי אותו שנים לפני כן, הוא לא היה מצליח לשכנע אותי.

אמא שלי חששה מאוד. גדלתי במשפחה ממעמד ביניים קלאסי של שכירים. אף אחד לא יזם בסביבה הקרובה שלי, אז המחשבה של להקים עסק לא באה באופן טבעי. גיליתי מהרבה אנשים שאני מראיין, שיזמות זה משהו שגדלים אליו במשפחה, כמו מוסיקה קצת. ואז קל לך ללכת לכיוון הזה שהוא הרבה פחות יציב ודורש יותר עבודה. מין רכבת הרים כזו. אמא שלי אמרה, 'מה, אתה תעזוב את העבודה ברפאל ותלך לעשות את הפוּדקאסטים שלך (food-קאסטים – הטעות במקור)?'. אבל דווקא אבא שלי מאוד מפרגן ודוחף. החברים הקרובים אמרו שמזמן הייתי צריך לעשות את זה.

אחרי שפתחנו את החברה הזו, ואחרי חודשיים שלושה התחלנו להבין שזה עובד, ויש קהל ויש מפרסמים והמודל הכלכלי עובד - הבנתי שזהו. זה מצליח מספיק, כך שכנראה לא אצטרך להיות מהנדס.

אבל אני עדיין מהנדס. אני בלילה כותב תוכנות, ואני עדיין לא רואה סדרות עם אשתי. אבל מכיוון שאני לא בלחץ להוציא פרקים, יש לי הרבה יותר איזון בין עבודה למשפחה, מה שלא היה לי הרבה שנים.

הנושא של קריירה מיוחדת , שצמחה מפרויקט צד, חוזר על עצמו אצל יזמים רבים. ביקשתי מרן לתאר את הפרספקטיבה שלו - איך הוא רואה את החשיבות של לעשות פרויקט צד אישי, ללא שיקולים כלכליים.

החיסרון הוא שזה גוזל ממך המון. אתה מוותר על פעילויות, וזה פוגע בחיי המשפחה. מצד שני זה פותח לך את האפשרות לעשות מה שאתה בוחר לעשות בלי מגבלות. אתה רוצה לפתוח תכנית רדיו? אז מה אם אתה מהנדס בהייטק. פתח. זה ממלא אותך. זה פאן. הרבה פעמים זה גם מעשיר את החיים המקצועיים שלך בדברים שלא חשבת עליהם. אתה יכול לעשות ניסויים משונים שלא היית עושה אותם אם יש את הצרכים של העבודה או של הבוס, או דדליין.

לדוגמא. ג'.ר.ר. טולקין, הסופר שכתב את שר הטבעות. פרויקט הצד שלו הוא ההמצאה של שפה דמיונית של אלפים (דמויות דמיוניות בספר – י.ש.). בעבודה היומיומית שלו היה בלשן, פילולוג, והוא המציא בשביל הכיף שפה דמיונית בדיונית, שצריכה להתנהג כמו שפה אמיתית. סדרת שר הטבעות התחילה כמשהו שנבנה על סמך השפה הזו.


כשאתה אוהב את מה שאתה מדבר עליו, זה יוצא החוצה

מספר האנשים הרציניים, שבאמת משקיעים הרבה מזמנם בתחום הזה, לא גדול - 6-10 אנשים בסך הכל. אנחנו מכירים מצוין. נפגשנו לפני מספר חודשים במסעדה בת"א, והתבדחנו שאם נופלת פצצה, התעשיה נעלמה באותו רגע.

אין מספיק פודקאסטים בכלל בישראל. כרגע רק אחוזים בודדים מהאוכלוסיה מאזינים, או כי לא שמעו על זה, או שלא שמעו על משהו שמעניין אותם. אין פודקאסטים על בישול, על אופנה או על קריירה. יש הרבה נישות שאפשר עוד ליצור. אם אני אעזור לפודקאסטים צעירים להגיע לקהלים חדשים, האנשים האלה יספרו לחברים שלהם, והם יגיעו גם אלי. זה קצת כמו שכשיש גאות, כל הספינות עולות. לפחות כרגע זה המצב.

אני עוזר הרבה לחבר'ה שרק מתחילים. אני מקבל פעם בשבוע שיחות של 'אני רוצה לפתוח פודקאסט, תעזור לי'. זה נורא מבאס שפודקאסט מתחיל טוב ומעניין, והכל ואחרי חצי שנה האדם אומר: 'די, זה נורא קשה, לא הצלחתי להשיג את המטרות שלי'. אני אומר לו שזה לא קל, ושיחשוב מה הוא רוצה להשיג במאמץ הזה. האם זה רק לכיף? להגיע להרבה הרבה אנשים? אולי שיפתח בלוג, יותר פשוט. אני אומר לו שאתה לא יכול להרוויח מזה עד שאתה לא נעשה מספיק גדול, אלא אם אתה מתחבר לרשת פודקאסטים כמוני, ואז אתה מפסיד לפעמים עצמאות.

כשהגעת לכמות קהל של בערך 10 אלף מאזינים קבועים, זה קהל מספיק להתחיל לגלגל גם מודל עסקי בסיסי כלשהי, ועדיין יהיה לך קשה מאוד לחיות מזה כמשרה מלאה.

לפני שנה וחצי השקנו את הפודקאסט האמריקאי (גירסא באנגלית לפודקאסט 'עושים היסטוריה' – י.ש.). כשפתחתי אותו חשבתי להגיע ל-50 אלף מאזינים לפרק תוך שנה, אולי יותר. לא הערכתי נכון כמה פודקאסטים יש בארה"ב, וגיליתי שאנחנו עוד דג בזרם. זה באיזשהו מקום הפתיע אותי, שלא מספיק שיהיה לך תוכן טוב. בישראל, בביצה הקטנה, לא הייתי צריך אף פעם לחשוב כמשווק. רק עשיתי תוכן טוב. אולי זה יגיע לישראל בעוד כמה שנים, אבל בארה"ב כבר עכשיו יש המון פודקאסטים, וצריך כישורים של שיווק – איפה הקהל שלך, איזה מסר לשלוח לו, איך להשתמש בכלי פרסום, מודעות ברשתות חברתיות, גוגל... לגבש אסטרטגיה. אפילו, אילו פרקים אתה מעלה לפני אחרים כדי להגיע לקהלים מסוימים. עד היום בעושים היסטוריה אני לא צריך את זה.

המודל העסקי של 'עושים היסטוריה' הוא כפול. יש חסויות - תוכן שמפורסם בחינם לקהל. ויש פעילות כחברת הפקה שעושה הפקות בתשלום לגופים אחרים – לטלויזיה חינוכית ולחברות מסחריות. אנחנו די ממציאים את המודל העסקי תוך כדי תנועה, ומנסים לראות מהו המודל הנכון למדיה חדשה כזו. אפילו בארה"ב זה חדש, ויש מעט מאוד דוגמאות ללמוד מהן. אז עושים ניסויים. פותחים פודקאסטים ממותגים, של נותני חסות שהם יותר מסחריים. בקרוב יהיה מועדון חברים של 'עושים היסטוריה', עם דמי חבר, ויקבלו בתמורה תכנים מסוימים שיהיו רק להם.

מה שברור לי מאוד, והתחושה הזו רק מתחזקת – כדי להצליח צריך מאוד לאהוב את זה. אם אתה עושה פודקאסט על רכב, אתה צריך להיות חובב רכב בעמקי נשמתך. זו עבודה קשה מדי למי שלא נהנה, קשה להרוויח ותצטרך לעבוד בשביל עצמך די הרבה זמן, וגם כי שומעים את זה בקול. חלק גדול מהמנעד הרגשי שלך עובר בקול. כשאתה אוהב את מה שאתה מדבר עליו, זה יוצא החוצה.

דני טימור, המנהל הראשי של החברה החדשה, לחש לי כשעמדנו מחוץ למשרד הקטן של רן, שזה נורא מצחיק לראות אותו מקליט ליד המיקרופון. הוא מנופף בידיים כאילו הוא נמצא מול קהל אמיתי.

מבאס לחשוב על זה, אבל צריך מזל

בפודקאסט עצמו, רן עוסק בסיפורים האישיים של אישים בהיסטוריה של הטכנולוגיה. שאלתי אותו מה הוא למד מזה על הרכיבים החשובים להצלחה בקריירה.

אולי זה יפתיע, אבל למזל יש חלק גדול מאוד. המון מזל. קצת מבאס לחשוב על זה, אבל ככל שאתה לומד יותר על ההיסטוריה בכלל ועל ההיסטוריה של המדע והטכנולוגיה בפרט, זה די ברור. יש המון מוכשרים מאוד, שמשהו קטן בביוגרפיה האישית שלהם לא התאים. או שהם באו מוקדם מדי בזמן, או שמאוחר מדי, או שגדלו במדינה X, כשבמדינה Y היו תנאים יותר טובים להתפתחות.

כישרון זה טוב, אבל עבודה קשה היא בסיס איתן, שכשמגיע המזל, אתה מוכן לקראתו. למשל, הקמת אפל. סטיב ווֹזניאק היה מאוד מאוד מאוד כישרוני, וזה לא מספיק. היה לו את המזל לחבור לסטיב ג'ובס, שהיה אלוף העולם בשיווק, ולשניהם היה את המזל להיות בזמן הנכון, תחילת שנות השבעים, כשהיה אפשר כבר להרכיב מיני מחשבים, ובמקום הנכון – עמק הסיליקון. אבא שלי למשל, הוא באיזשהו מקום תמונת הראי של ווזניאק בישראל. כישרון מדהים ברמה הטכנולוגית - לעולם לא אגרד את קרסוליו בכישרון כמהנדס, באותו הגיל, ואת רע מזלו לגדול בישראל ולא בעמק הסיליקון. לשניהם, כל אחד בתחומו, היו טונות של כישרון ועבודה קשה, ולווזניאק היה מזל.

לי, למשל, לא היה מזל כזה.

אני התחלתי בטעות בתחום החומרה וטעיתי. חשבתי בגיל 25, שאני יודע מה אני אוהב. לו הייתי נחשף בזמן המתאים לתחום התוכנה כמו שצריך, הבחירה שלי ללא ספק היתה אחרת. היה לי שילוב של מרצה גרוע בלימודים, שהרחיק אותי מהעניין, וריאיון עבודה מוצלח באלביט, שהביא אותי לקבוצה שעשתה חומרה והופ - מסלול הקריירה שלי נקבע בצורה של כדור במשחק פינבול. הכדור לא יודע מה הוא עושה. יכולתי להמשיך גם כמהנדס חומרה המון שנים, בלי לדעת שזה לא מה שאני הכי טוב בו ואוהב אותו, עד שבאקראי נחשפתי שוב לתוכנה בגיל 35, והבנתי שמהנדס חומרה אני לא אהיה.

אני מחשיב עצמי כמתכנת טוב. כשהתחילה פה בועת ההייטק בשלהי שנות ה-90, הייתי בצבא. בתקופה ההיא כל אחד שידע לפתח משהו, קיבל מימון. אילו הייתי מתכנת קודם לכן, ולא בקבע, הייתי יכול לפתוח סטארטאפ ולהיות מולטי מיליונר. קצת מבאס, אבל מצד שני הייתי בזמן ובמקום בתחום הפודקאסטים, וגם פה הייתי מוכן בזכות עבודה קשה.

התחלתי את הפודקאסט בגיל 31. אני סופר כבר מגיל 15. כתבתי אלפי עמודים, כולל ספרים שמחקתי וכתבתי עוד פעם. בדיוק בזמן המתאים, העבודה הקשה השתלמה.


האם אדם יודע הכי טוב, מה טוב לו?

אנחנו חיים בחברה בעלת אג'נדה ליברלית באופן יחסי. אני מניח שרובנו הגדול מאמין, שבסופו של דבר אדם יודע הכי טוב מה נכון לו, ושצריך לתת לאנשים לבחור את דרכם. לחשוב אחרת בתור יועץ קריירה – הרי זו כמעט כפירה. גם לי זה היה מובן, עד שפרט אחד באחד הפרקים של 'עושים היסטוריה', גרם לי למחשבה נוספת בנושא.

הנה ציטוט מתוך הפרק על מורי גל-מן, מחשובי הפיזיקאים של המחצית השנייה של המאה העשרים,

אהבתו של גל-מן לא הייתה נתונה למדעי הטבע, אלא דווקא להיסטוריה ולאטימולוגיה, חקר המילים והלשון. הוא התכוון ללמוד את הנושאים האלה גם באוניברסיטת ייל, אך אביו לא היה מוכן לשמוע על כך. אביו של גל-מן היה בעצמו מורה לשפות, אך בקריסה הגדולה של 1929 איבד את כל רכושו כמעט והמשפחה נותרה חסרת כל. האירוע הזה נצרב בזכרון האב, והוא חשש שאם מורי יילמד מקצוע הומני, היסטוריה למשל, הוא ייגווע ברעב. הוא עמד בתוקף על כך שמורי חייב לבחור בלימודי הנדסה.

מורי לא רצה להיות מהנדס. הוא היה טוב בתאוריות, אבל גרוע בעבודה עם הידיים. גם היועץ הפדגוגי של ייל, שערך לו מבחני התאמה שונים, הסכים עמו בפה מלא. בסופו של דבר הסכים אביו לוותר על ההנדסה, אבל הציע למורי לפנות אל הפיסיקה. מהיכרותו את בנו, הוא חשב שמורי יימשך אל היופי המופשט והמינימליסטי של מדעי הטבע. הוא צדק. מורי התאהב בפיסיקה, והחליט להפוך אותה למושא הקריירה שלו."

שאלתי את רן אם הוא חושב שזה תמיד רע, כשכופים על אדם את הדרך שלו.

גדלתי עם 'מיינדסט', שזכותו של אדם לבחור ושצריך לתת לו. אבל הדוגמא של מורי גל-מן, שבסוף הסתבר שאבא שלו הכיר אותו טוב יותר ממה שהכיר את עצמו, היא לא דוגמא ייחודית. אם תשאל אנשים שנישאו בשידוכים מתוכננים, כפויים – הרבה מהם מאושרים. למה? כי אולי בגיל מסוים כשאתה חושב שאתה כשיר לבחור את כלתך, אתה לא באמת כזה. וכנ"ל לגבי הקריירה שלך. בגיל צעיר לא ידעתי מהם הכישורים שלי, ולא הייתי בוחר להיות פודקאסטר למרות שהייתי מצליח.

האם רן בן ה-20 היה בשל לקבל את עצתו של אחר בשלב הזה? התשובה לצערי לא. רן בן ה-20 חשב שהוא מכיר את עצמו מצוין. אני חושב שבמקרים כמו שלי, התפקיד של יועץ קריירה חכם צריך להיות תפקיד מרחיב תודעה ואופקים. לא להגיד לאדם מה הוא צריך לעשות, אלא לומר: 'אני לא יכול לתת לך תשובה, אבל מה דעתך לשמוע ולקרוא את זה ולבדוק פה ושם?'.

אם הוא היה נבון ומצליח לשכנע אותי שיש יתרון בהרחבת האופקים, הייתי כנראה מגיע למסקנה כזו. זה מה שמורה טוב עושה בחיים - פותח בפני התלמידים עולם חדש של ידע שלא היו מודעים אליו, ויכול לכוון ולעצב אותם בזכות זה שהוא פותח תחום מסוים בצורה מושכת - לא דוחף אלא מושך אותם. זה היה המורה שלי להיסטוריה בתיכון, ואח"כ גם מיכאל הר סגור. השניים האלה יחד משכו אותי לעולם הזה, שקודם לא הייתי נמשך אליו.

אנשים מתרגלים לעובדה שהם יודעים הכי טוב על עצמם מה הכי טוב להם. אפשר להגיד לדור הצעיר, שלפעמים זה לא נכון. בחברות שבוחרים בשבילך, לפעמים זה טוב ולפעמים זה לא. בחברה שלנו אנחנו צריכים להיות מספיק בוגרים ועם יכולת הסתכלות פנימית כדי להגיד לא, אני לא מושלם ולא יודע את הכל בשביל להחליט על האשה והקריירה המתאימים, ואני צריך לקבל עזרה בהחלטה. בסוף ההחלטה האם להקשיב למישהו אחר או לא צריכה להיות של האדם עצמו.


בחירת הקריירה שלך צריכה להתברר בדיעבד

אני לא חושב שיש תשובה למישהו מה נכון ומה לא. ברמה הטכנולוגית זה לא קיים. אין מבחנים אמינים למיטב ידיעתי, או טכנולוגיה אמינה, לקבל תשובה מוחלטת והחלטית, אובייקטיבית ומדודה מדעית, שאומרת מה אתה צריך לעשות בחייך ולהיות מאושר.

בשביל להיות שמח באמת במה שאתה עושה, בחירת הקריירה שלך צריכה להתברר בדיעבד באיזשהו מקום.

הרבה פעמים, רק אחרי זמן תצבור די תחכום בשביל להחליט, אם המקצוע מעניין ומסעיר אותך באמת או שלא. אם תגלה שזה לא מה שקיווית שיהיה, ושצריך לעשות משהו אחר, תצטרך אומץ, שאר רוח ומשבר, כדי להחליט לשנות כיוון. זה לא טריוויאלי, לרוב האנשים זה נורא קשה, והם גם לא יודעים מה יש מעבר לגדר.

אם אתה לא מאושר בקריירה שלך, ולא גילית שהעקרון הבסיסי במקצוע שלך מסעיר אותך מספיק כדי לספר לחברים בהתלהבות ולקרוא על זה בלילה, מה שאתה צריך לעשות זה להחשף לתחומים אחרים מחוץ למקצוע או בתוך המקצוע כדי למצוא שם אולי מה מתאים לך. ללכת להרחיב את אופקיך דרך הרצאות, תחביבים, הצטרפות לאגודות, ולקוות שאיפשהו במרחב החדש שאתה פורש לעצמך תגלה מה אתה אוהב לעשות ובמה אתה טוב. זה מאוד דומה למה שקרה לי.

רוב האנשים שאני משוחח איתם (במסגרת התחקירים לפרקים – י.ש.) אוהבים את העבודה שלהם, גם אם לאדם מבחוץ זה נשמע מה-זה משעמם.

אני לא מדבר על מישהו שבחר במקצוע רק כי זה ה-day job שלו או בשביל הכסף. אני מדבר על מישהו שמאושר במה שהוא עושה, באמת מאושר ממחקר סלעים למשל, ממש חי את זה, והוא עושה מעבר, והולך וקורא ספרים על התחום. אם זה כך, אז יש משהו בדבר הזה שהוא מעניין. אתה זה שלא מעורה בפרטים, ולא מתוחכם מספיק בשביל להבין מה מעניין בזה. יש סיבה, שמעניינת באופן אובייקטיבי. אם אני כסופר אצליח להסביר למה מחקר המגילות הגנוזות מעניין, למרות שמישהו מבחוץ יגיד שזה גווילי נייר משעממים, אתה תבין את זה, ותגיד - זה באמת חתיכת מקצוע מעניין.

במדע זה מאוד בולט. אנשים מקדישים את החיים לדברים שלמתבונן מבחוץ נראים איזוטריים לחלוטין. עד שאתה מבין, שהדבר הזה שהוא חקר היה גרגיר שלג שהתגלגל למהפיכה מדהימה.

למשל, גריגורי מנדל שעסק במחקר בגנטיקה. הוא גידל אפונים בגינה שלו, ואף אחד לא הבין מה הוא עושה. את התוצאות הוא פרסם בעיתון מקומי, וחמישים שנה אחרי שמת הבינו את 'חוקי מנדל של הגנטיקה'. אבל מה שהוא עשה היה כן מעניין בשבילו. לך תסביר לאנשים בחוץ.


לגלוש על הגל או להיקבר מתחתיו

אחד הנושאים החביבים על רן לוי הוא ההשלכות של התפתחות טכנולוגית על האנושות. רציתי לשמוע ממנו, מה דעתו על האוטומציה של משרות, וכיצד זו תשפיע על שוק העבודה.

בהרצאות הרבות שלי אני עוסק בבינה מלאכותית, והשאלה המיידית היא איך זה משפיע על קריירות של אנשים. התשובה מתחלקת לשניים.

היסטורית, בני אדם מסתדרים בכל מצב. כנראה שהם מספיק גמישים – מוצאים נישות חדשות, נוצרים צרכים חדשים, ואיתם מקומות עבודה חדשים. פעם היינו חברה שבה 70% הם חקלאים, היום 2%. החברה התעצבה בהתאם.

בטווח הקצר, בכל מיני מקצועות צווארון לבן, זה הולך לגרום לזעזועים אדירים. גדולים וחכמים ממני אומרים זאת. דווקא בעלי מקצועות, שבחרו אותם בשביל הבטחון התעסוקתי, הולכים לגלות בשנים הקרובות שהאדמה רועדת. איזה שיעור מבין הרופאים, המהנדסים, רואי החשבון ועורכי הדין הולך להיחתך? הניחוש של כל אחד טוב כשלי. אבל חלקם ודאי הולך להידחק – לאו דווקא להיות מפוטר, אלא לעשות דברים פחות מעניינים מבחינתו, הרבה יותר טכניים, כנראה ליהנות פחות ולהרוויח פחות. הסיבה היא, שבחלק מהדברים שהם נורא אהבו לעשות והיו מעניינים, היום המחשב מחליף אותם.

בטווח הקצר, העצה הכי טובה מנקודת מבטי כהיסטוריון של הטכנולוגיה היא לעקוב בשבע עיניים מה קורה בטכנולוגיה של העולם שלהם. בינה מלאכותית, מכונות מתוחכמות... אם נכנסת תוכנה חכמה לתחום שלך ומחליפה אנשים, אתה יכול להיות זה ששמע על הטכנולוגיה מראש, ולמד להשתמש בה ולהעזר בה. ואז אתה נכס לארגון, כי אתה דוחף שינוי חיובי שבלאו הכי הארגון ילך אליו. ואז תעלה למעלה עם הטכנולוגיה הזו.

לעומת זאת, אם הטכנולוגיה הזו מפתיעה אותך, ואתה לא יודע מה עושים איתה ולמה היא טובה, אתה תהיה זה שמוחלף בטווח הקצר.

רואים את זה מצוין למשל בעולם פיתוח התוכנה. מי שיודע להשתמש בטכנולוגיה חדשה מצטרף לסטרטאפים המצליחים ומקבל את עמדות הפיתוח היותר מעניינות, כי הוא מדבר את הז'רגון הנכון ולמד להשתמש בכלים הנכונים. זה שפספס את הרכבת ומתעסק בטכנולוגיות מלפני עשור, מועסק כי צריך תמיכה או כי יש לקוחות עם טכנולוגיה מיושנת, אבל ברגע שזה מתערער הוא הראשון שהולך הביתה.

יש הבדל בין לגלוש על הגל לבין להיקבר מתחתיו. זה אומר לא לפחד לקרוא – בעיתונים, בירחונים המתאימים, להיות minded לזה שדברים קורים, ולחפש אקטיבית מה משתנה. זה סיכון אדיר למקצוע שלך אבל גם הזדמנות אדירה.


האם לסיפור של רן לוי יש מוסר השכל לכל אדם?

רן לוי הוא מספר סיפורים מוכשר מאין כמוהו, ואיש מאוד נחמד. נחמדות אמיתית, לא התנחמדות. כזו שעוברת דרך נימת הקול. השומע מרגיש, שהוא נמצא במחיצת אדם מיוחד, אישיות כובשת. וזה, אולי, סוד ההצלחה האמיתי.

אבל בעצם, כולנו מספרים סיפורים באופן יומיומי. סיפור מעורר הזדהות מהקריירה שלנו יכול לעזור לאדם אחר לראות דרכי פעולה חדשות בקריירה שלו. אנחנו מספרים סיפורים על אנשים שעזרנו להם, נותנים תקוה, מעוררים אמון, ורוכשים לקוחות בעיסוק שלנו. אנחנו בונים בשיחה עם אחרים את המשך הסיפור שלהם בקריירה, ועוזרים להם להסיר חסמים שנובעים מסיפור שסיפרו להם על המציאות, או מסיפור מעכב שבנו לעצמם והגיע הזמן לבחון אותו מחדש.

ומה אנחנו לומדים מהסיפור של רן לוי? האם כל אחד יכול בכוח הרצון להצליח לבנות קריירה חדשה בתחום שהוא נמשך אליו ביותר, גם אם זה כרוך בלהמציא מודל חדש שיאפשר להתפרנס מזה?

או שמא רן לוי, הפודקאסטר המצליח בישראל, הוא דווקא היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל, זה שהיה לו את המזל הגדול להיות בזמן הנכון במקום הנכון כדי לרתום את הכישרון והעבודה הקשה שלו לתחום שהוא הכי אוהב, קצת כמו מרבית הדמויות שהוא מדבר עליהן בפודקאסט?

אולי, אבל בי לפחות – הסיפור של רן מעורר המון השראה.


רן לוי – סופר, מהנדס, מפיק, כותב ומגיש פודקאסטים, (לא בהכרח בסדר הזה)


יובל שפיר – מנכ"ל i Decide


הנה כמה פרקים מומלצים במיוחד להשכלה הכללית שלנו:

ההיסטוריה של האינפלציה

ההיסטוריה של הפנסיה

מימון המונים

איך לגרום לילדך לאהוב תכנות

שובו של המלך לוד – על עתיד העבודה

הגלישה והקניה באתר מאובטחת בתקן

SHA-256 with RSA Encryption - 2048 bits

© כל הזכויות שמורות לאגודת אַיֶלת