הכשרות מקצועיות ונשים - עו"ד אינה סולטנוביץ'-דוד

אורית, צעירה יוצאת אתיופיה בת 23, הגיעה לתכנית "למרחק" בחודש מתקדם להריונה וביקשה ללמוד מזכירות רפואית. כשנשאלה מדוע היא מעוניינת ללמוד את המקצוע הזה השיבה ששכנה המליצה לה עליו, שזאת עבודה טובה, במשרד ממוזג ובשעות נוחות – כך שתוכל לצאת לקחת את הילדים מהגנים, כי ממילא היא אינה יכולה להרשות לעצמה לשלם עבור צהרון לילדיה.


כמו צעירים רבים, גם אורית הגיעה לתכנית "למרחק" כי רצתה ללמוד אבל לא הייתה מעוניינת בלימודים אקדמיים. היא לא הייתה תלמידה טובה בבית הספר ולכן סברה כי לא תצליח בלימודים, וגם ידעה שלא תצליח לפרנס את עצמה במשך תקופה ארוכה כל כך של לימודים. היא שמעה מחברה על כך שבתכנית "למרחק" מציעים הכוונה וליווי שמסייעים להתקדם בתחום התעסוקה ומציעים מימון לקורסים, ופנתה לרכזת התכנית במרכז הצעירים כדי לקבל שובר לקורס הכשרה מקצועית של מזכירות רפואית. היא חשבה לעצמה שכך תוכל לרכוש מקצוע בתקופת זמן קצרה יחסית ולהשתלב בעבודה מכובדת במשרד בבית חולים או בקופת חולים. היה לה חשוב לעבוד במקום שתורם לחברה ועוזר לאנשים.


תכנית "למרחק" היא תכנית של ממשלת ישראל בשיתוף ג'וינט ישראל, הפועלת בתשעה יישובים ברחבי הארץ, ומטרתה לסייע ליוצאי אתיופיה להתקדם בתחום התעסוקה; בתכנית נבנה עבורם מסלול קריירה אישי, ובמידת הצורך מוצע להם סיוע במימון לימודים לקידום הקריירה שלהם.


כאשר תפגוש אורית באחת ממקדמות התעסוקה מטעם התכנית, הן יבחנו יחד מה הנתונים והכישורים שלה לצורך בניית תכנית עבודה לקידום הקריירה שלה (כגון נטיות תעסוקתיות, רקע לימודי ותעסוקתי). במסגרת תהליך זה נבדקות שאלות כמו מדוע לבחור דווקא במקצוע מסוים, מה מידת הביקוש למקצוע, מה פוטנציאל ההשתכרות ואופק הקריירה הנגזרים מלמידת מקצוע מסוים ומהן החלופות שאפשר להציע למקצוע זה, אם בכלל. הרצון הוא להימנע מכך שאותה צעירה או דומות לה ישקיעו את משאביהן בהכשרה מקצועית שלאחריה יתקשו למצוא עבודה, או שימצאו עבודה במקום שבו ידוע מראש כי שכרן ייוותר נמוך ולא יהיה להן אופק קידום.


נתוני רקע על נשים בשוק התעסוקה


נקודת המוצא לדיון היא שנשים בישראל אינן מִקשה אחת. עם זאת, אחד המאפיינים המשותפים לנשים בישראל ובעולם המשפיעים במידה רבה על השתלבותן בשוק העבודה, בפרט כאשר מדובר בחברות מסורתיות, הוא היותן של נשים לרוב הנושאות העיקריות בנטל הטיפול במשפחה ובפרט.

בישראל גדל שיעור הנשים המועסקות בצורה ניכרת לאורך השנים, וכיום הוא גבוה מהשיעור הממוצע של הנשים המועסקות במדינות ה-OECD (וייס, 2016, עמ' 50; ראו בתרשים 1 להלן[1]).


תרשים 1: שיעורי תעסוקה בקרב בני 25–54 בישראל לעומת מדינות ה-OECD בשנים 1990–2014




תרשים 2 מצביע על כך שלאורך השנים גדל שיעור הצטרפותן לשוק העבודה של נשים שהן אימהות לילדים קטנים, ובפרט של נשים כאלה שאין להן השכלה אקדמית (וייס, 2016, עמ' 54).


תרשים 2: שיעורי תעסוקה בקרב בני 30–40 לפי נוכחות ילדים במשק הבית

על אף הגידול בשיעור הצטרפותן של נשים לשוק התעסוקה, שיעורן של הנשים בקרב מקבלי השכר הנמוך עדיין גבוה משיעורם של הגברים (36% נשים לעומת 22% גברים). נוסף על כך, בישראל שיעור השכירים המועסקים בשכר נמוך הוא מהגבוהים במדינות ה-OECD[2] (סבירסקי, קונור-אטיאס, דגן-בוזגלו, וזלינגר, 2016).

34% מכלל הנשים בישראל עובדות במשרה חלקית לעומת 17% גברים בלבד (וייס, 2016, עמ' 57). נוסף על כך, בשוק העבודה קיימים פערי שכר של ממש בין נשים לגברים (ראו להלן בתרשים 3).

תרשים 3: שכר לשעה של בני 30–54 בשנת 2014


שיעור הפער בין השכר לשעה שמשתכרות נשים לבין זה שמשתכרים גברים הוא 14%. חלק מפערי השכר נובעים מהבדל בתגמולי המעסיקים וחלקם נובעים מבידול תעסוקתי[3] ניכר בין נשים לגברים בשוק העבודה (צמרת קרצ'ר, הרצוג, חזן, בסין, ברייר-גארב ובן אליהו, 2016).

על פי דוח מרכז אדוה, נכון לשנת 2008 עסקו 60% מהנשים במקצועות הללו: מורות בבתי ספר יסודיים ובגנים, מטפלות, מזכירות, מוכרות, מורות בבתי ספר על-יסודיים ובתיכונים, עובדות מעבדה, אחיות ופקידות קבלת קהל. מן הנתונים בדוח עולה כי אחת מכל שלוש נשים היא מורה, מטפלת או מזכירה. לעומת זאת, רק 14.1% גברים הועסקו במקצועות אלה.

על פי אותו דוח, 42% מהגברים עסקו במקצועות הללו: נהגים, מנהלים בכירים, חשמלאים ומתקיני ציוד אלקטרוני, הנדסאי מחשבים וטכנאי מחשבים, שוטרים, כבאים, סוהרים, פחחים, רתכים ומסגרים, סיטונאים, קניינים וסוכני מכירות, מחסנאים ופקידי תעבורה, בנאים ועובדי בניין. רק 11.6% מהנשים עסקו במשלחי יד אלה.

בחלוקה המגדרית במקצועות השונים כשלעצמה אין לכאורה פגם. הבעיה נעוצה בהבדלי השכר הניכרים בין מקצועות המוגדרים "מקצועות לנשים" לבין מקצועות המוגדרים "מקצועות לגברים". לשם ההמחשה, ב-2008 השכר החודשי הממוצע ברוטו למשרה מלאה במקצועות המוגדרים "נשיים" היה 7,800 ₪, ואילו במקצועות המוגדרים "גבריים" היה השכר החודשי הממוצע ברוטו 12,400 ₪.

נתון מענין נוסף הוא שנשים שעוסקות במקצועות גבריים משתכרות יותר מנשים שעוסקות במקצועות נשיים (טווח של 4,300–9,200 ₪ לעומת 5,000–12,900 ₪ בהתאמה ולפי המקצועות השונים). הסיבות למצב זה הן מגוונות: חלוקת התפקידים המגדרית בבית משפיעה על חלוקת התפקידים המגדרית בשוק העבודה; סטראוטיפים מגדריים משפיעים על בחירת מסלולי רכישת ההשכלה ומשלח היד של נשים ושל גברים; הבידול התעסוקתי מעוגן בנורמה רבת שנים שמקורה בעבר, בימים שבהם הגברים היו הרוב המכריע של המועסקים בשכר (דגן-בוזגלו וחסון, 2014).

הבידול התעסוקתי וההבדל בשכר בין המקצועות השונים הם תופעות אוניברסליות וברור כי יש צורך בטיפול מערכתי כדי ליצור שינוי של ממש. במאמר זה אבקש להציג את תחום ההכשרות המקצועיות ככלל, ובפרט את ההכשרות המקצועיות באמצעות חניכה, ככלי המאפשר ליצור שינוי כזה.


תכנית "סטארטר"

תכנית "סטארטר" להכשרה מקצועית בחניכוּת היא תכנית פיילוט שמפתחת בימים אלה תבת בשיתוף האגף להכשרות מקצועיות במשרד העבודה והרווחה. ביסוד התכנית מודל חניכה דואלי (Apprenticeship) – חלק מתכנית הלימודים מתקיים במוסד מכשיר וחלקה האחר מתקיים אצל מעסיק, תוך כדי עבודה בשכר.

החידוש בתכנית נובע מהחיבור הסימביוטי בין ההכשרה המקצועית לבין המעסיקים. כל הכשרה נפתחת רק כשמתעורר צורך בעובדים שהוכשרו במקצוע מסוים וכאשר יש קבוצת מעסיקים שמעוניינים להכשיר את הלומדים ולהעסיקם תוך כדי הלימודים. בהמשך, תכנית הלימודים מותאמת לצורכי המעסיקים. המעסיק, מצדו, אחראי לספק חונך שעובר הכשרה קצרה והוא שמלמד את החניך במקום העבודה. תכנית "סטארטר" מציעה מעטפת שמלווה את החניכים והמעסיקים במשך כל תקופת הלימודים ובפרט בשלב קליטת החניכים בתוך מקומות העבודה.

המקצועות שנבחרים בתכנית הם כאלה שמציעים שכר ראוי ואפשרויות קידום. גם כאן הבידול התעסוקתי ניכר – כיום שיעור הנשים בהכשרות של תכנית "סטארטר" הוא 30% בלבד. למעט מקרים בודדים, הרכב הקורסים הוא נשים בלבד או גברים בלבד, אף על פי שהפרסום מופנה לכלל הציבור. תכנית "סטארטר" שואפת לפתוח הכשרות במקצועות שהשכר עבורם גבוה, ובשל כך יש קושי ניכר לבחור במקצועות המוגדרים באופן מסורתי "מיועדים לנשים", כמו תחום הטיפול בילדים, מפאת השכר הנמוך שבצדם ובשל החשש לייצר הכשרה לעובדים מיומנים ועניים.

מן הניסיון שנצבר בשלב הפיילוט של תכנית "סטארטר" ומרְשמים שהתקבלו מתכניות התעסוקה השונות, עלה הצורך להרחיב את מגוון האפשרויות להכשרות מקצועיות לנשים ולאתר הכשרות מקצועיות שיאפשרו לנשים לרכוש מקצוע ששכר ראוי בצדו. אחת הדרכים לכך היא שילוב נשים במקצועות שאינם "מסורתיים".

מודל החניכה שמופעל בתכנית "סטארטר" יכול לשמש כלי לשילוב נשים במקצועות לא מסורתיים. דוגמה לכך עולה מעלון שפרסמה ממשלת אלברטה שבקנדה ובו סיפורי הצלחה של נשים שהשתלבו במקצועות כאלה (Government of Alberta, 2013). אחד המקרים שתוארו בעלון הוא המקרה של ג'יימי, שהחלה את לימודיה בתחום הסוסים והתכוונה להקים חוות סוסים משלה. אחרי שנתיים של לימודים היא התקבלה לעבודה בחוות סוסים בשכר של 7.5 דולר לשעה. ג'יימי הבינה ששכר כזה לעולם לא יאפשר לה להגשים את החלום שלה. חבר שהכירה למד באותה תקופה בתכנית חניכות לאחזקת מכונות בתעשייה, וכחלק מתכנית הלימודים הוא עבד, השתכר וצבר ניסיון. לאחר בירורים הצליחה ג'יימי להתקבל לתכנית חניכות במקצוע הריתוך, והחלה לעבוד בתחזוקה ובתיקון של טנקים ושל דוודים. אחרי שהשלימה את לימודיה וקיבלה הסמכה כנדרש השלימה ג'יימי את ההכשרה שלה בתחום ההדרכה, וכיום היא עובדת בתפקיד מנה