הקושי בהסתגלות תעסוקתית בקרב נפגעות תקיפה מינית והתוכניות לשיקום תעסוקתי, ענת רפפורט; לון פלאי

מאמר זה מסביר מדוע לנפגעות תקיפה מינית, הסובלות ברובן מהפרעת דחק פוסט-טראומתית, קשה להשתלב בעולם העבודה. כפתרון לקושי זה מתוארות שתי תוכניות ייעודיות ייחודיות הקיימות בארץ––בראשון לציון ובחיפה, המסייעות לנפגעות תקיפה מינית להשתלב תעסוקתית. המאמר מכיל גם התייחסות לתוכנית עם מקימת ומנהלת התוכנית בראשון לציון.



לפי נתונים המוצגים באתר של מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית (www.1202.org.il) השכיחות של תקיפה מינית בקרב נשים בישראל היא 1 מתוך 4. לגבי תקיפה מינית בילדות, ההערכה היא כי השכיחות היא 1 מתוך 5 (לזובסקי ושות', 2010). ידוע בספרות האקדמית כי התעללות מינית גורמת לפגיעה נפשית קשה, אשר מפרקת את מנגנוני ההתמודדות של האדם ואת יכולתו להשיג שליטה ומשמעות בחייו, וכן גם פוגעת בקשריו החברתיים (זליגמן וסולומון, 2004). כאשר מדובר בהתעללות מינית בילדות, הדבר חמור עוד יותר, שכן היא פוגעת במהלך ההתפתחות התקין של גילויי יוזמה ופיתוח דימוי עצמי חיובי (אדר, 1997). כמעט כל הקורבנות של תקיפה מינית חוות רגשות אשמה ונחיתות (Herman, 1997). כ50% מהן יפתחו הפרעה דחק פוסט-טראומתית במהלך חייהן (ברנר, 2017).

הפרעת דחק פוסט-טראומתית פוגעת באיכות החיים ובכל מישורי התפקוד––הפיזיולוגי, הקוגניטיבי, הרגשי וההתנהגותי––לטווח קצר ולטווח ארוך (שפירא-ברמן, 2003Bonanno, 2004; FIlipas & Ulman, 2006;). ההפרעה מתבטאת בכל תחומי החיים: היא גורמת לבעיות משפחתיות קשות, בעיות חברתיות, יחסי אנוש לקויים, קושי בהתמדה, נשירה ממקומות עבודה, נשירה מלימודים, הסתגרות, בריחה מהבית ובמצבי קצה גם למעורבות בחיי רחוב(Cohen et al., 2007; O'Brien et al., 2007) . לפי הרמן (Herman, 1997), נפגעות תקיפה מינית אינן סובלות מהפרעת דחק פוסט-טראומתית רגילה, אלא מהפרעת דחק פוסט-טראומתית מורכבת (complex) שהיא גרסה חמורה יותר שלה.


הסובלים מהפרעת דחק פוסט-טראומתית מורכבת (C-PTSD; complex post-traumatic stress disorder) מתאפיינים באי יציבות תעסוקתית) .(Fairbrother & Rachman, 2006 כדי להבין את הסיבות לכך שאין יציבות תעסוקתית בקרב נפגעות תקיפה מינית הסובלות מהפרעת דחק פוסט-טראומתית מורכבת, נחשוב על נפגעת כזו בממשק עם עולם העבודה: הבחורה שנפגעה סובלת מתופעות של פוסט-טראומה. היא מחליטה "לקחת את עצמה בידיים" ולא לתת לתוקף לנצח. היא מחפשת עבודה כדי לחזור לשפיות, לצאת מהמחשבות הקשות שלה, ובמטרה להתרכז במשהו מחוצה לה. היא אינה רוצה להפנות את כל תשומת הלב לתמונות החוזרות ונשנות, בהן היא חיה שוב ושוב את סצנת התקיפה במוחה. היא מאמינה שאם תהיה לה עבודה, היא תרוויח כסף ותוכל לשלם עבור טיפול נפשי, שיוציא אותה מהמשבר. היא מאד רוצה לעבוד ואף שהאמונה ביכולותיה נפגעה, היא עדיין מאמינה שביכולתה להשתלב מחדש בעולם העבודה.


כאן מתחילים הקשיים: להשיג עבודה זה עניין מורכב. יש תחרות במשק וקופצים רבים על המשרות האטרקטיביות, מה שגורם לכך שרבים מתקשים לצלוח את הריאיון האישי. אצל הנפגעת, לצלוח ריאיון עבודה זה משימה כמעט בלתי אפשרית. מה היא תענה כאשר המראיינת תבקש ממנה לספר על עצמה? הדבר הכי חשוב שיש לה לומר על עצמה הוא שהיא נפגעה מינית. אבל את זה אסור לה בשום פנים ואופן להגיד. אמנם החברה התקדמה מבחינת היחס לתקיפה מינית, בעיקר בזכות הפעילות המקיפה של מרכז הסיוע לנפגעות אונס, אך אל לנו להשלות את עצמנו: עדיין יש אנשים, ביניהם מעסיקים, הסבורים שהנפגעת היא האשמה בתקיפה ("היא התלבשה פרובוקטיבי"). יש מגוון סטיגמות נוספות שאנשים ומעסיקים מחזיקים כלפי נפגעות תקיפה מינית. יש מעסיקים שיימנעו להעסיקה מפני שכול נפגעת מציבה דגל אדום בפנים, שדברים כאלו קורים, ויש אנשים שלא רוצים לדעת.


עקב כך, הבחורה שנפגעה, שמחליטה לאסוף את כל כוחותיה ולגשת לריאיון עבודה, מבינה שעליה לשקר בריאיון, כיוון שאם תגיד את האמת פשוט לא תתקבל. אסור לה בשום פנים ואופן לספר על חייה לאחר התקיפה, כי מה היא תגיד? שהיא לא ישנה בלילות? שהיא מטושטשת וחסרת ריכוז בימים? שהיא חושדת בכל גבר שהוא אנס פוטנציאלי? את כל זה היא חייבת להסתיר. המעסיק בוודאי לא מעוניין לקבל לעבודה מישהי שמאחרת כי לא ישנה בלילה, שמאבדת ריכוז במשימות כי יש לה פלשבקים, שנעדרת הרבה, בשל מחלות שונות, שמתקשה לתקשר עם הסובבים אותה, כי קרה לה דבר קשה וטראומטי, וכתוצאה מכך היא איבדה כל אמון בזולת. להעסיק מישהי כזו זה מסובך. זה יותר מדי בלגן. המעסיק בסך הכול רוצה עובדת שמתפקדת באופן יעיל, ענייני ומקצועי.


לאור האמור לעיל, סביר להניח שהנפגעת תקבל דחיות רבות בתהליך חיפוש העבודה. אך גם אם היא לא תתייאש ותתמיד בהליכה לראיונות עד שיהיה מעסיק שיהיה מוכן לקבל אותה, עדיין קיימת ההתמודדות עם עולם העבודה במקביל להמשך המצב הפוסט-טראומטי. יהיה לה קשה מאוד להתמיד בעבודה. יהיה לה קושי בהתמודדות עם הסובבים אותה. עובדה היא שרוב הנפגעות מתקשות לווסת רגשות. הן נעות בין כעס וזעם וחרדה לבין אפתיה ואדישות, מבלי שיכולות להרגיע את עצמן. יחסי האנוש עם הסובבים נפגעים מאד מכך, במיוחד מפני שאלה אינם יודעים מה גורם לכך, מפני שכאמור, מוסתרת מהם התקיפה.


עקב הקשיים שתוארו, רוב הנפגעות אינן עובדות, או עובדות בעבודות מזדמנות או בעבודות שאינן תואמות את כישוריהן. זה מצב רע, גם להן וגם לחברה כולה. הנפגעות שאינן עובדות נקלעות למשבר כלכלי שעלול בהמשך להתדרדר למצבי תלות בפוגע חדש, שהנפגעת מקווה שיציל אותה, מה שלא קורה.


היות וכך, הנפגעות זקוקות לעזרה. הקצבה מהמוסד לביטוח לאומי ניתנת רק למי שנקבע ע"י פסיכיאטר שהנכות שלה מההפרעה הפוסט-טראומתית עולה על 40%. בשיטה הזו יש הרבה נפגעות שנופלות בין הכיסאות, עקב אבחון פסיכיאטרי שגוי. לעיתים הנפגעות מאובחנות על ידי פסיכיאטרים כסובלות מהפרעת אישיות גבולית ולא מהפרעה פוסט-טראומתית. בעיה זו קיימת ביתר שאת כאשר הנפגעת נפגעה בילדות (בר גיא ושלו, 2001). זה קורה, בין היתר, בגלל שלנפגעות קשה לווסת רגשות, מאפיין שהוא סימפטום מרכזי גם בהפרעת אישיות גבולית.


יש אנשי מקצוע בבריאות הנפש אשר מוחים על חוסר ההוגנות שבטענה כאילו לקורבן יש בעיה אישיותית, ודורשים להכיר בה כסובלת מהפרעה פוסט-טראומתיות (בן אמיתי, 2007). חשוב לציין כי התיוג, לפיו אישה נפגעת תקיפה מינית סובלת מהפרעת אישיות גבולית (borderline) הוא בעייתי מזווית הסתכלות פמיניסטית, כיוון שההתוויה קשורה למגדר: 100% מהמאובחנות בלקות הן נשים. קושי נוסף קשור לכך שחלק מהפסיכיאטרים אינם מכירים את כל תופעות הדיסוציאציה (ניתוק), שהן סימפטומים מרכזיים בהפרעה פוסט-טראומתית (Somer, 2000). דבר זה עלול אף הוא לגרום לאבחון שגוי ולמניעת טיפול מתאים.


השורה התחתונה מכל האמור לעיל היא שנשים רבות שנפגעו מינית מתקשות להשתלב בשוק העבודה ואינן מקבלות כל סיוע מתאים מהמדינה. למרות זאת, יש נקודת אור: קיימות כיום שתי תוכניות תעסוקתיות––בחיפה ובראשון לציון––אשר מסייעות לנפגעות תקיפה מינית להשתלב בהצלחה בעולם העבודה. תוכניות אלו החלו בשנים 2009-2007 במימון המוסד לביטוח לאומי וכיום הן ממומנות ע"י משרד העבודה והרווחה והעיריות.


התוכניות מציגות אחוזי הצלחה מרשימים בכל הנוגע להשתלבות תעסוקתית (בשנים 2009-2007): בחיפה, 45 נשים מתוך 71 (63%) הצליחו להשתלב בעבודה. בראשון לציון, 57 מתוך 67 (85%) הצליחו להשתלב בעבודה. כך לפי המחקר שמימן המוסד לביטוח לאומי (לזובסקי ושות', 2010). מדובר באחוזי הצלחה מרשימים לא רק בקנה מידה ישראלי אלא גם בקנה מידה בינלאומי, כך לדברי אילנה כהן, מנהלת ומקימת התוכנית בראשון לציון, בריאיון שנערך איתה. כהן מנהלת את התוכנית מתוקף תפקידה כמנהלת המרכז הרב-תחומי לפגיעות מיניות בראשון לציון ומכהנת גם כסגנית ראש מנהל הרווחה בעירייה (הריאיון התקיים ב 18.1.21).


לדברי גברת כהן, מדובר בתוכנית מצילת חיים, אשר לוקחת נשים שבמקרי קצה אף ירדו לזנות ותופרת להן חליפה מותאמת אישית, להשתלבות תעסוקתית עתידית, לפי ההיסטוריה התעסוקתית של כל אישה ואישה. הרציונל של התוכנית הוא כי שעה של טיפול נפשי בשבוע אינה מספיקה כדי לעזור לנשים הללו. צריך לתת להן מעטפת של שירותים, שתכלול לא רק טיפול נפשי פרטני או קבוצתי, אלא גם סדנאות מגוונות בנושאים תעסוקתיים רלבנטיים כגון: איך להתראיין, איך להתלבש לריאיון עבודה (סטיילינג) והסבר מקיף על החוק למניעת הטרדה מינית. התוכניות עוסקות בכול נושא חשוב הקשור לתחום התעסוקה. הן כוללת גם סיוע בהשמה וברכישת מיומנויות רכות, והן מגבירות את הביטחון העצמי של הנשים ואת יכולתן להתמודד בהצלחה עם הלחץ הכרוך בשמירה על תפקוד תעסוקתי תקין.


מנהלת התוכנית מספרת כי לא היה קל לגייס את הכוחות של האישה שעברה תקיפה והתדרדרה לזנות, כך שלא תחיה על קצבת הבטחת הכנסה, אלא תאמין בעצמה מספיק על מנת להתחיל בקריירה אמיתית. היא תיארה מקרים מרגשים של נשים שבזכות ההעצמה בתוכנית, התחזקו, למדו והשתלבו במקצועות יוקרתיים, כגון עריכת דין. מקרה מיוחד היה של אישה אשר למדה להיות ליצנית בגני ילדים. היא החלה את הקריירה הזו כשהיא מאד מפוחדת, אך לאחר שהוצמדה לה מנטורית, היא העזה לפעול ולגדול וכיום היא ליצנית מצליחה ומבוקשת מאד. בנוסף, לא מעט מהנפגעות המסיימות לימודי משפטים הופכות להיות עורכות דין, מקצוע שוודאי לא היו מגיעות אליו בלעדי התוכנית שהעצימה אותן.


חשוב שיועצים תעסוקתיים יכירו את התוכניות האלו, על מנת שיפנו אליהן נפגעות תקיפה מינית שמגיעות לייעוץ. ובכלל, חשוב שתגדל המודעות לקשיי התעסוקה הייחודיים של נפגעות התקיפה המינית ושל הפתרונות הקיימים. אנו, בתפקידינו בשטח, נתקלנו בלא מעט נשים שנפגעו מינית וסיפרו על כך לנו במהלך פגישות של ייעוץ תעסוקתי וכך הגענו להתעניין בנושא. סימנים שהעידו על כך שנפגעו מינית מופיעים בייעוץ התעסוקתי בתצורה של קושי להיזכר באירועים מן העבר, ניתוקים (דיסוציאציה) בעת סיפור על תהליך הפגיעה, אמביוולנטיות לגבי הצורך שלא לזכור את האירוע לצד הצורך לספר ליועץ או ליועצת על האירוע על מנת שיהווה(לא ברור- למה כוונתה?) עד אליו. כל זה מצריך מן היועץ או היועצת רגישות לתכנים הללו והכרות עימם, כמו גם היכרות עם התכניות הקיימות בחיפה ובראשון לציון.


התוכניות הללו, אשר קיימות משנת 2007 ועד היום בחיפה ובראשון לציון אמורות להיות הסנונית המבשרת על בוא האביב. אנו מקווים מאוד שיוקמו בארץ תוכניות נוספות כדוגמת אלו, המשלבות בין טיפול נפשי לבין שיקום תעסוקתי, ומספקות סביבה תומכת ומקדמת לנפגעות.


מעטים המאמרים העוסקים בשיקום של נפגעות תקיפה מינית ועוד יותר מעטים הם המאמרים העוסקים בשיקום תעסוקתי של הנפגעות (Browne & Finkelhor, 1986;Janus & Polachek, 2009) ומכאן החשיבות והתרומה של מאמר זה.