page contents

הקשר בין קבלת מגבלה, בקרב נועצים בעלי נכות פיזית, לבין ישום המלצות תהליך אבחון תעסוקתי לאחר שלש שנים

השתלבות בעולם העבודה מהווה בסיס חשוב לרווחתו של כל אדם, ובפרט של אדם בעל מגבלה. במחקרים רבים נמצא כי בעלי מגבלה שאינם מועסקים חווים רמות נמוכות של סיפוק מהחיים. לכן, השמתם בעבודה הפכה למשימה חשובה ומרכזית, המושגת דרך תוכניות שיקום שונות. בישראל, תהליך השיקום למטרת השתלבות בעולם העבודה בקרב אנשים עם מגבלה גופנית מופעל על ידי מחלקות שיקום ממשלתיות, וכולל תהליך אבחון ומתן המלצה תעסוקתית. מספר מחקרים בחנו את תוצאות התעסוקה לאחר אבחון של בעלי מגבלה ( Majumder, Walls, Fullmer, & Misra, 1997), אך מעטים המחקרים שבדקו האם ההמלצה שניתנה בסיומו של תהליך האבחון של בעלי מגבלה אכן יושמה.


המחקר הנוכחי התמקד לראשונה בקשר שבין קבלת המגבלה הגופנית, כפי שהוערכה במהלך האבחון, ויישום ההמלצה התעסוקתית. קבלת מגבלה מוגדרת על ידי שאלון קבלת מגבלה (Acceptance of Disability) שפותח ותוקף ע"י לינקובסקי ((Linkowsky, 1971 , תורגם לעברית ותוקף ע"י מלמד (Melamed, Groswasser, & Stern, 1992), והועבר למשתתפים במחקר במהלך האבחון התעסוקתי (ראה נספח מס. 1).


"קבלת המגבלה", מוגדרת כמידה שבה האדם מקבל את מגבלתו (Li & Moore, 1998). היא מבוססת על תיאוריית קבלה של אובדן וקשורה להסתגלות טובה לחיים עם המגבלה (Wright, 1960), ולהתאמה בין אדם לסביבה (Livneh & Antonak, 1997). ליבנה ואנטונק (Livneh & Antnonak, 1997) כינו את התהליך "הסתגלות למגבלה", והגדירו אותה כתהליך הדרגתי של התאמת אדם-סביבה. דמבו ושות' ורייט (Dembo et al., 1956; Wright, 1960) תיארו הסתגלות זו בהתבסס על תיאוריית קבלת האובדן, כמידה שבה האדם המוגבל: (1) מזדהה עם ערכים אחרים השונים מאלו הנמצאים בקונפליקט עם המגבלה שלו, (2) מנמיך בחשיבות ההיבטים של היכולת הפיזית וההופעה, המנוגדים למצבו המוגבל, (3) אינו מכליל את הנכות שלו להיבטים נוספים בעצמי המתפקד שלו, ו-(4) אינו משווה עצמו לאחרים ביחס למגבלה שלו, אלא מדגיש את היכולות והכישורים שיש לו. במהלך תקופת ההסתגלות למגבלה, חלק מבעלי מגבלה עשויים לחוות אובדן של ביטחון עצמי יחד עם עלייה ברמת הכעס והחרדה. התוצאה של בעיות אלו עלולה להתבטא בתפיסה פאסיבית כלפי המגבלה והשיקום כאחד. קבלת מגבלה נתפסת כהבנה של הקושי במצב המגביל, אך בו בזמן מדגישה את הערך הפנימי ואת היכולת של האינדיבידואל (Thorenson & Kerr, 1978). קבלה של מגבלה אינה קשורה לוויתור (Risdon, Eccleston, Crombez, & McCracken, 2003), כי אם לערכים ולמטרות האישיות של המטופל בנוגע לעצמו ולחייו Dijksra, Buunk, Toth, & Jager, 2008) ). לכן, פיתוח מודעות עצמית וקבלה של המגבלה הינם היבטים חשובים לשיקום התעסוקתי (1989 Ben-Yishay & Lakin ,) ולתוצאות ההעסקה (1998Trudel, Tyron, & Purdum, ).

המחקר הנוכחי התבצע בקרב אוכלוסייה שיקומית בעלת פגיעות פיזיות אשר הגיעה לאבחון תעסוקתי במכון לאבחון תעסוקתי-שיקומי בין השנים 2007-2009.


הנתונים נאספו באמצעות מעבר על תיקים אישיים של הנבדקים שנבחנו במכון לאבחון תעסוקתי-שיקומי ברמת גן. בהמשך, באמצעות פנייה לנבדקים, נאספו נתונים בנוגע לאופן שבו פעלו הנבדקים ביחס להמלצה שניתנה להם. אותרו תיקים של 255 נבדקים. לא היה ניתן להשיג 31% מהנבדקים (n = 78), בשל מספר טלפון שגוי או לא מעודכן או מפני שלא היה מענה. לכן, המדגם הסופי כלל 177 נבדקים (69% היענות, מתוך 255 נבדקים). מתוך מדגם זה, 19.2% (n = 34) מהנבדקים היו בעלי מגבלה מולדת, ו-81.3% (n = 144) היו בעלי מגבלה נרכשת. כמו כן, 65% (n = 115) מהנבדקים היו בעלי מגבלה אחת, ו-35% (n = 62) מהנבדקים היו בעלי מספר מגבלות. כחלק מתהליך האבחון המקורי מילאו הנבדקים את שאלון קבלת מגבלה. נבדקים אלו מייצגים את כל רמות וסוגי הפגיעה, מתגוררים בכל חלקי הארץ ונמצאים בטווח הגילאים 19 עד 50. במהלך הפנייה למעקב, השאלה העיקרית שהנחתה את תהליך הפנייה הייתה: האם הנבדק דבק בהמלצות התעסוקתיות והתמיד בהחלטה המקצועית והלימודית במשך 3 שנים ומעלה. בהתאם לתשובותיהם, הנבדקים שויכו לאחת משתי קבוצות: אלו שדבקו בהמלצות התוכנית למשך שלוש שנים או יותר, ואלו שלא דבקו בהמלצות. צוות של שלשה מומחים, בעלי הכשרה באבחון וייעוץ תעסוקתי, קבע האִם הנבדק דבק בהמלצות האבחון, זאת בהתבסס על מידע שהושג דרך ריאיון טלפוני. שני שופטים בלתי תלויים קידדו את תשובות הנבדקים. התקבלה מהימנות בין שופטים טובה (.83).


השערות המחקר:


· ככל שאדם יקבל יותר את מגבלתו בעת הייעוץ, כך יטה יותר ליישם את ההמלצה התעסוקתית כעבור שלש שנים ומעלה .

· נבדקה השפעתו המתווכת של המשתנה 'קבלת המגבלה' על הקשר בין המשתנים 'גיל תחילת המגבלה' ו'מספר המגבלות הקיימות אצל נבדק', על משתנה יישום ההמלצה התעסוקתית.


השערות המחקר נבחנו תוך בקרה על מאפיינים דמוגרפיים, קוגניטיביים ואישיותיים.


ממצאים

השערות המחקר נבדקו באמצעות רגרסיות לוגיסטיות. תוצאות המחקר מראות כי קיים קשר חיובי ומובהק בין קבלת מגבלה שנבדקה בעת הייעוץ התעסוקתי ליישום ההמלצה התעסוקתית (β = 3.139, p < 0.01). ככל שהנבדק מדווח בשאלון על קבלת המגבלה, כך גדלים הסיכויים שהוא יממש את ההמלצה שניתנה בסוף הייעוץ התעסוקתי. המשתנה 'מספר מגבלות' נמצא קשור באופן מובהק למשתנה 'יישום ההמלצה התעסוקתית', אולם תרומתו לא נמצאה מובהקת כאשר הוכנס המשתנה 'קבלת מגבלה'. לכן, ניתן לציין כי המשתנה 'רמת קבלת המגבלה' מהווה משתנה מתווך בקשר בין המשתנה 'מספר המגבלות' למשתנה 'יישום ההמלצה התעסוקתית'. (β = 3.488, p < .01). עוד נמצא במחקר, כי מספר המגבלות קשור באופן שלילי ומובהק ליישום ההמלצה התעסוקתית (β = -.490, p < .05). בעקבות ממצאים אלה, כולל הממצא שהמשתנה 'קבלת מגבלה' מהווה משתנה מתווך בקשר בין 'גיל תחילת המגבלה' ו'מספר המגבלות' ליישום ההמלצה התעסוקתית ניתן לסכם את הקשרים בין המשתנים:

· ככל שמספר המגבלות גדל, כך קטן הסיכוי ליישום ההמלצה התעסוקתית.

· ככל שגיל תחילת המגבלה צעיר יותר, כך קבלת המגבלה גבוהה יותר ומנבאת יישום ההמלצה התעסוקתית.

· ככל שקיימות יותר מגבלות, כך קבלת המגבלה תהיה נמוכה יותר, ובהתאם לכך גם הסיכויים ליישום של ההמלצות.

· לעומת זאת, האינטראקציה בין רמת קבלת המגבלה וחומרת המגבלה לא נמצאה מובהקת. כלומר לא נמצאה השפעה ממתנת של המשתנה 'קבלת מגבלה' על הקשר בין המשתנה 'חומרת המגבלה' למשתנה 'יישום ההמלצה התעסוקתית'.


לתוצאות המחקר השלכות תיאורטיות ומעשיות .


משמעות תיאורטית ויישומית של התוצאות

בחינת הקשר בין קבלת המגבלה הפיזית ליישום ההמלצה הניתנת בתום תהליך של ייעוץ תעסוקתי שיקומי לא נבדקה עד כה. מחקרים רבים בתחום הפסיכולוגיה התעסוקתית-שיקומית התמקדו בקבלת המגבלה ובקשריה עם משתנים שונים, ובפרט בקשר שבין קבלת מגבלה לתוצאות תעסוקה, אך טרם נערך מחקר אשר בדק האם קיים קשר בין קבלת מגבלה ליישום ההמלצות התעסוקתיות בסוף תהליך אבחון וייעוץ תעסוקתי.


השערת המחקר הראשונה אוששה, כלומר נמצא שככל שרמת קבלת המגבלה גבוהה יותר, כך גדל הסיכוי שהנבדק יישם את ההמלצה התעסוקתית. ניתן להסביר ממצא זה בכך שככל שהנבדק מקבל את המגבלה, כך גם גדלה נכונותו לתהליך האבחון ולהערכה מקצועית, אשר עשויה למקד את תשומת ליבו לכיווני חיים חיוביים יותר (Thomas, 1997). בנוסף, כאמור, קבלת מגבלה מבוססת על תיאוריית קבלה של אובדן וקשורה להסתגלות טובה לחיים עם מגבלה (Wright, 1960), ולהתאמה בין אדם לסביבה (Livneh & Antonak, 1997). קבלת מגבלה קשורה להסתגלות טובה לחיים ולהתאמה בין אדם לסביבה, ולכן היא מצליחה לנבא יישום המלצה תעסוקתית, שמטרתה העיקרית היא חיזוק ההתאמה בין האדם לסביבה.


ההשערה השנייה במחקר זה נמצאה אף היא מובהקת, כלומר לקבלת מגבלה השפעה מתווכת, כך שגיל תחילת המגבלה מנבא את קבלת המגבלה וקבלת המגבלה מנבאת את יישום ההמלצה התעסוקתית. ניתן להסביר את הממצא כי גיל תחילת המגבלה מנבא קבלת מגבלה, כך שאנשים עם מגבלה נרכשת הם בעלי נטייה גבוהה לחוות טראומה מהשינוי במצבם, ולכן הם, וכן גם סביבתם, נזקקים לזמן רב יותר על מנת להשלים עם המגבלה. לעומתם, אנשים שנולדו עם המגבלה, למדו לחיות עימה, ולמעשה אינם מכירים מציאות אחרת. אינם צריכים לעבור תהליך של קבלת אבדן. לכן, קבלת המגבלה בקרב אנשים שנולדו עם המגבלה גבוהה יותר.


קבלת מגבלה מבוססת על התאמה בין אדם לסביבה, ועפ"י ליבנה ואנטונק (Livneh & (Antonak, 1997, קושי להסתגל למגבלה מעיד על נכונות נמוכה לחקור חלופות מקצועיות. כאמור, קבלת מגבלה המתארת את תהליך הקבלה שעובר אדם הסובל ממגבלה, משקפת למעשה את המידה בה האדם מוכן להכיר במגבלותיו ובד בבד להישען על תחומי חיים חדשים אשר לא נפגעו כתוצאה ממגבלתו. כך למעשה, התהליך של הקבלה תואם לתהליך של התאמה בין אדם לסביבה (Holland, 1973), במהלכו האדם בעל המגבלה צריך למצוא את הסביבה אשר תימצא בהלימה גבוהה לכישוריו שלא נפגעו. בעקבות זאת, ביצועיו יטו להיות טובים יותר וסיכוייו להצליח ולהתמיד בתחום שנמצא כמתאים יותר למצבו, יעלו. תמיכה מחקרית זו מאפשרת התייחסות יישומית בתחום הייעוץ התעסוקתי-שיקומי, היות והחיפוש אחר הלימה גבוהה בין האדם לסביבה, מקבל משנה חשיבות בהקשר של מטופלים בעלי מגבלה, ותהליך הסתגלותם ארוך ומורכב יותר (Farley & Hinman, 1987; Joiner et al., 1989).


תוֹמַס התייחס לשני פרמטרים לפיהם נבדקת ההתאמה של הנועץ לתהליך האבחון התעסוקתי, בהם מוכנות הנועץ ונכונותו (Thomas ,1990). מוכנות הנועץ לעבור את התהליך קשורה ליציבות מצבו. במקרים בהם המשתקם נמצא במצב בריאותי פיזי או נפשי לא יציב, תהליך האבחון עשוי להוות רק כלי לאבחון ולבחינת המוטיבציות, ותרומתו להמשך התהליך עשויה להיות דלה. מידת הנכונות של הנועץ מתייחסת למוכנות הרגשית והאישית של הנועץ להשתתף בהערכה מקצועית. אנשים המתקשים להסתגל למגבלתם ככל הנראה לא יהיו מוכנים לקבל את החלופות התעסוקתיות עד שיקבלו את מצבם. בהתייחסו לשני פרמטרים אלו, ציין תומס את חשיבות ההערכה המקדימה של המוכנות והנכונות להשתתף בהערכה המקצועית. כאמור, הערכה מקצועית עשויה למקד מחדש את תשומת הלב של האדם המוגבל לכיווני חיים חיוביים יותר, אך תוצאתה עשויה להיות הערכת חסר של הפוטנציאל, אם הנועץ בעל המגבלה לא לגמרי מחויב לתהליך (Thomas, 1997).


לא כל נועץ יכול להרוויח מתהליך אבחון וייעוץ תעסוקתי, היות ויש כאלה הזקוקים קודם כל לטיפול נפשי או לבשלות תעסוקתית. על כן, הקשר שבין קבלת מגבלה ומוכנות לייעוץ, וכן הממצא אודות הקשר בין קבלת מגבלה ליישום ההמלצות התעסוקתיות, מקבלים משמעות תיאורטית ויישומית.


בכל ייעוץ יש להביא בחשבון את מידת המוכנות והבשלות של הנועצים. במחקר הנוכחי זה בא לביטוי בקרב בעלי נכות פיזית , אך הדברים נכונים גם לגבי פונים אחרים. יש להביא בחשבון את מוכנותם של הנועצים בתהליך האבחון והייעוץ. לעיתים יש להפנותם להמשך תהליך במסגרת טיפול אישי או להמשך התפתחות טבעית טרם ביצוע ההחלטה התעסוקתית.


בנוסף, במחקר הנוכחי נבחנה גם השפעתו המתווכת של המשתנה קבלת מגבלה על הקשר בין הגורמים 'גיל תחילת המגבלה' ו'מספר המגבלות' ליישום ההמלצה התעסוקתית. במחקר נמצאו הממצאים בנוגע לקשרים אלו מובהקים. בזכות זאת, ניתן להרחיב את ההבנה התיאורטית של הקשר בין קבלת מגבלה ויישום ההמלצה התעסוקתית. כך למעשה, ניתן להבין כי הגיל בו הנבדקים חוו את האובדן בגין מגבלתם הינו גורם חשוב המשפיע על המידה בה הם יקבלו את מגבלתם, ובהתאם לכך את המידה בה יישמו את ההמלצה התעסוקתית. כמו כן, ניתן לראות כי במצב בו קיימות מספר מגבלות, הנבדקים נאלצים להתמקד בהתמודדות עם מגבלתם, כך שלמעשה הם פחות פנויים לתהליך של קבלת המגבלה, שנמצאה נמוכה יותר. בהתאם לכך, מושפעת המידה בה נבדקים אלו מיישמים את מגבלתם.


למחקר זה מספר השלכות הניתנות ליישום בתחום האבחון והייעוץ התעסוקתי-שיקומי:

· ממצא זה מחזק את הטענה כי אנשים המתקשים לקבל את מגבלתם לרוב יתקשו לבחון את האופציות המקצועיות העומדות בפניהן (Thomas, 1997 ). כך, עובדות השיקום במסגרת המוסדות לביטוח לאומי ומשרד הביטחון, יוכלו לשקול האם עליהן למקד את השקעת המשאבים שלהן בסיוע למטופלים שלהן בקבלת המגבלה, טרם שליחתם לתהליך אבחון תעסוקתי.

· בזכות יכולת הניבוי של קבלת מגבלה, וכן הקשר המתווך שנמצא בין משתנה זה למשתנים גיל תחילת המגבלה ומספר המגבלות, ניתן לבחון גם את משתנים אלו, טרם הפנייה של נבדקים לתהליך אבחון. כאמור, נבדקים המתמודדים עם מגבלה מלידה או מגיל צעיר מאוד, למדו לקבל את מגבלתם ולכן קיים סיכוי גבוה יותר שיישמו את ההמלצה שניתנה להם בסוף תהליך האבחון.

· נבדקים בעלי מגבלה אחת יהיו בעלי נטייה גבוהה יותר לקבל את מגבלתם לעומת נבדקים בעלי ריבוי מגבלות, ולכן קיים סיכוי גבוה יותר שהם יישמו את ההמלצה שניתנה להם בסוף תהליך האבחון. במקרים רבים ההמלצה התעסוקתית, הכוללת תהליך הכשרה קצר או לימודים לתואר, ממומנת ע"י המוסד המכיר במגבלה של המטופלים. על כן, לממצא זה חשיבות נוספת ביכולת לנבא הצלחה של תהליך השיקום והשקעה מתאימה של משאבים כלכליים מצד המוסד המטפל.

השלכות חשובות נוספות מתמקדות בנועץ:

· נועצים המקבלים את מגבלתם במידה רבה, ובהמשך מיישמים את ההמלצות התעסוקתיות, מקבלים למעשה תקווה כי ישנם תחומים נוספים אשר לא נפגעו ע"י מגבלתם, בהם יוכלו להשתלב. נראה כי עצם מתן ההמלצות מעניק רצון לפעול ולהשתלב בתעסוקה ובכך גם מעלה את רמת ההסתגלות הכללית של הנבדקים, כפי שנמצא במחקרה של קציר (2007). ממצא דומה נמצא במחקר נוסף Peters, Scalia, & Fried,) 1993), בו נמצא כי אבחון מקצועי וההמלצות שניתנו בעקבותיו, מספקים מידע שימושי ובעל ערך המסייע לאנשים עם מגבלה בחיפושם אחר תעסוקה משמעותית. בעצם מתן המלצות לתעסוקה, מוענקות לנבדק תקוות לעתיד ותוכנית לפעולה, העשויות במידה רבה לסייע לו להתמקד בכוחותיו יותר מאשר במגבלותיו.

· לבסוף, ניתן גם לטעון כי תהליך היישום של ההמלצה, עשוי לתרום במידה רבה לחיזוק ולהעלאת רמת קבלת המגבלה. אדם המיישם את ההמלצות הניתנות לו בסוף תהליך האבחון, עשוי במידה רבה יותר להתמיד ולהצליח בתעסוקה. הצלחה זו עשויה להביא לחיזוק תחושת המסוגלות בתחומי החיים שלא נפגעו כתוצאה ממגבלתו, ובעקבות זאת להביא להעלאת רמת קבלת המגבלה שלו. הסיבה לכך טמונה בתיאוריית קבלת האובדן המתוארת, בין השאר, כמידה בה האדם המוגבל מזדהה עם ערכים אחרים, השונים מאלו הנמצאים בקונפליקט עם המגבלה שלו, וכן, אינו משווה עצמו לאחרים ביחס למגבלה שלו אלא מדגיש את היכולות והכישורים שיש לו.


-----------------------


סיון אמסלם-ויינר, מתמחה בפסיכולוגיה חינוכית

גלית ערמון [1], המחלקה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה

פרופ' אמריטה עפרה נבו [2], אוניברסיטת חיפה


[1] ד"ר גלית ערמון ז"ל הלכה לעולמה בחודש ינואר, 2019.

[2] המאמר מתבסס על עבודת מ.א. שהוגשה ע"י סיוון אמסלם-ויינר בהדרכת ד"ר גלית ערמון ופרופ' עפרה נבו, בשנת 2013, במחלקה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה . את עבודת ה-MAניתן לקבל מסיון אמסלם-ויינר, sivanam@gmail.com.


מקורות

קציר, ה. (2007). בחינת תרומתם של מאפיינים פסיכולוגיים ושל המלצות תעסוקתיות-לימודיות בייעוץ תעסוקתי לבעלי מוגבלויות בתהליך השיקום. עבודת גמר המוגשת כמילוי חלק מהדרישות לקבלת התואר מוסמך. החוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה.


Ben-Yishay, Y., & Lakin P. (1989). Structured group treatment for brain-injured survivors. In D.W. Ellis, & A.L. Christensen (Eds.), Neuropsychological treatment after brain-injury (pp. 285-296). Boston: Kluwer Academic Publishers.


Dembo, T., Leviton, G., & Wright, B.A. (1956). Adjustment to misfortune: A problem in social psychological rehabilitation. Artificial Limbs, 3, 4-62.


Dijkstra, A., Buunk, A. P., Tóth, G., & Jager, N. (2008). Psychological adjustment to chronic illness: The role of prototype evaluation in acceptance of illness. Journal of Applied Biobehavioral Research, 12, 119–140.


Farley, R. C., & Hinman, S. (1987). Enhancing the potential for employment of persons with disabilities: A comparison of two interventions. Rehabilitation Counseling Bulletin, 31(1), 4-16.


Holland, J. (1973). Making vocational choices: A theory of personality types and environments. Englewood Cliffs, NJ: Prentice Hall.


Joiner, J. G., Lovett, P. S., & Goodwin, L. K. (1989). Positive assertion and acceptance among persons with disabilities. Journal of Rehabilitation, 55(3), 22-29.


Li, L., & Moore, D. (1998). Acceptance of disability and its correlates. The Journal of Social Psychology, 138(1), 13-25.


Linkowski, D. C. (1971). A scale to measure acceptance of disability. Rehabilitation Counseling Bulletin, 4, 236-244.


Livneh, H., & Antonak, R. F. (1997). Psychosocial adaptation to chronic illness and disability. Gaithersburg, MD: Aspen.


Majumder, R. K., Walls, R. T., Fullmer S. K., & Misra, S. (1997). What works. In F. E. Menz, J. Eggers, P. Wehman, & V. Brooke. (Eds.), Lessons for improving employment of people with disabilities from vocational rehabilitation research (pp. 263-282). Menomonie, WI: Stout Vocational Rehabilitation Institute.


Melamed, S., Groswasser, Z. & Stern, M. J. (1992). Acceptance of disabilities, work involvement and subjective rehabilitation status of traumatically brain injured patients. Brain Injury, 6, 233–243.


Peters, R. H., Scalia, V. A., & Fried, J. H. (1993). The effectiveness of vocational evaluation program recommendations and successful outcome by disability types. Vocational Evaluation and Work Adjustment Bulletin, 26, 47-52.


Risdon, A., Eccleston, C., Crombez, G., & McCracken, L. M. (2003). How can we learn to live with pain? A Q-methodological analysis of the diverse understandings of acceptance of chronic pain. Social Science & Medicine, 56, 375–386.


Thomas, S. W (1997). The effective use of vocational evaluation services. In The Hatherleigh guide to vocational and career counseling (pp. 233-249). New York: Hatherleigh Press.


Thoreson, R. W. & Kerr, B. A. (1978). The stigmatizing aspects of severe disability: Strategies for change. Journal of Applied Rehabilitation Counseling, 2, 21-26.


Trudel, T. M., Tyron W. W., Purdum C. M. (1998). Awareness of disability and long-term outcome after traumatic brain injury. Rehabilitation Psychology, 43(4), 267–281.


Wright, B. A. (1960). Physical disability: A psychological approach. New York: Harper & Row.

הגלישה והקניה באתר מאובטחת בתקן

SHA-256 with RSA Encryption - 2048 bits

© כל הזכויות שמורות לאגודת אַיֶלת