page contents

הרהורים בתקופת קורונה

תקציר: מה קורה איתנו, יועצי הקריירה, בזמן הקורונה? אישית? מקצועית? אנחנו שעוזרים ומלווים אחרים בקריירה שלהם, בעיתות מצוקה ומשבר? פנינו אליכם לכתוב, לשתף מה שתרצו. קראנו את הסיפורים בסקרנות, אחד אחד, ולבסוף את כולם ביחד. הגשטלט עולה על סכום חלקיו. תוכלו לקרוא כאן סיפורים שכתבו מיגוון יועצי קריירה – פסיכולוגים, מאמנים, ויועצים עסקיים. סיפורים על ייעוצים שנעשו בעקבות ותוך כדי הקורונה, וגם השפעות והרהורים אישיים ויצירתיות שלנו שבאים לידי ביטוי. בעיניי כל הסיפורים ביחד נותנים חוויה שלמה, אפשרות ללמידה וחיבור שלנו כקהילה, וכן מקור להתחזקות ולתמיכה הדדית. תהנו.


***************


זכרונות מהסגר הראשון

מאת: יובל שפיר

מייסד ומנכ"ל iDecide, yuval@idecide.co.il, https://www.idecide.co.il


השילוב מוזר. תחושת מחנק בבית, דאגה ועצב. לא בגלל המחלה – על זה יתגברו. דאגה למדינה, ועצב על בני בכורי, בן ה-4, בשיא התפתחותו החברתית , שלא פוגש חברים משך שבועות ארוכים, ומרגיש בבית בודד ומבודד. אולם מצד שני, חדווה גדולה של היזם שבי. כשהקלפים נטרפים, מתחיל משחק חדש ומבטיח. כשהעניינים משתבשים, מתאפשרות דרכי פעולה חדשות.


מרבית הסדנאות וההרצאות מתבטלות. אני מנסה לזהות בעצמי ובאחרים את הצרכים החדשים, וממציא וובינרים. הקהל סלחני. כולם מבינים שזו עת לאלתר. האינטרנט קטוע, המצגת גולמית, הרקע מאחורי צורם. אני מתרגל בהדרגה לתוספת לזהות התעסוקתית שלי, מנחה סדנאות מקוון. לומד אותה, מתאהב בה, רוכש ציוד ומתמקצע.


אנחנו מנסים לאזן בין ההשקעה בעבודה לבין השמירה על רווחת המשפחה. אני לוקח את הילדים לסיבוב בפארק המלבלב והדליל באנשים, בשקט שמזכיר את יום כיפור, ומותח קצת את מכסת המטרים שהקציב לנו משרד הבריאות. אני מצליח להיות נוכח לפרקים, ולהניח בצד את המשימות שטרם הספקתי.


הנחות הקורונה מגדילות את הביקוש לוובינרים. המקריות המתוכננת מתחילה לפעול. לקוחה מארגון גדול שהקפיאה קורסים לפיתוח קריירה משתתפת בוובינר, ומחליטה להפשיר את הקורסים שהוקפאו, ולהעביר אותם למקוון. השתלמות מקוונת למורים מצליחה מעבר למשוער. רעיונות חדשים נרקמים ותכניות מתגבשות. למרות הדאגות הכלכליות, הלאומיות ואפילו הקיומיות, קול פנימי עיקש אחד נשאר. הכל בסדר.

---------------




סיפורים מחדר הייעוץ בתקופת הקורונה

מאת: דפנה דנון, יועצת עסקית ותעסוקתית, dafna.danon1@gmail.com, http://dafna-danon.co.il


ברצוני להביא את סיפורם של שלושה נועצים שונים שעבדתי איתם בחצי שנה האחרונה- בתקופת הקורונה. אני חושבת שכל אחד מהם מביא נקודת מבט קצת שונה על שוק התעסוקה ועל סוגי המקרים שאנו נתקלים בהם בחדר הייעוץ כיועצי קריירה.



המקרה הראשון -דודו:

דודו, בן 55, הגיע אלי לייעוץ תעסוקתי- ליווי במציאת העבודה הבאה.

דודו פוטר מחברת הייטק גדולה ובינלאומית, עבד שם מעל 20 שנה בתפקידים שונים. מהנדס תוכנה בהכשרתו. התחלנו לעבוד על הדברים הרגילים בחיפוש עבודה- ערוצי חיפוש עבודה, יצירת פרופיל בלינקדאין, קו"ח שבנויים נכון, הכנה לראיון עבודה וכו'.


דודו עדכן ששולח כ- 100 קו"ח בשבוע, מה שהיה מאוד מעודד- יש מעל 100 משרות שהוא יכול לשלוח אליהם קו"ח והוא שולח ל- 100 בשבוע, מרשים. לאורך התהליך- דודו העלה את חששותיו מכך שהתהליך של מציאת עבודה, בשל הגיל, ובשל מצב המשק- עשוי לקחת מספר חודשים, ויש כאן אי וודאות- לגבי כמה חודשים יארך חיפוש העבודה. דודו מאז ומתמיד היה מעורה בבית הספר של ילדיו, אהב את מערכת החינוך, ואשתו היתה מורה בעברה.


דודו שיתף אותי שהוא חושב להירשם לתוכנית הסבה להוראה- תוכנית קצרה של שנה וקצת, שבה ילמד כיומיים בשבוע. הוא חושב להירשם לתוכנית - תחום המעניין אותו, על מנת שהלימודים יהוו אופציה להסבה מקצועית, וכיוון שלא יודע כמה זמן יקח עד שימצא עבודה. "למה לא ללמוד משהו חדש, להכיר אנשים חדשים ולהתרענן?" אמר לי. "אם אמצא עבודה -וזו תהיה הצעה שלא אוכל לסרב לה- מקסימום אעזוב את הלימודים באמצע".

לאחר מחשבה- דודו נרשם ללימודים באוקטובר 20. עודדתי אותו שהלך החשיבה הוא נכון.


המקרה השני- מיכל

מיכל הגיעה ליעוץ על מנת לבחון הקמה של עסק. עבדה הרבה שנים בתחום של אדמיניסטרציה כשכירה, בשנים האחרונות עבדה בחברה קטנה ולא הסתדרה עם הבוס. הקורונה, והשהיה בבית עם הילדים- גרמו לה לעשות חישוב מסלול מחדש. היא החליטה שהיא רוצה להיות שם בשביל ילדיה- עם ארוחה בצהריים, ולהיות אדון לעצמה ולזמנה.


מיכל החליטה לצאת משכירות לעצמאות- באמצע החיים (גיל 45), ובאמצע הקורונה. היא הגיעה אלי לייעוץ על מנת לבנות את התשתיות העסקיות/שיווקיות של העסק החדש- שירותי משרד במיקור חוץ (אני גם יועצת עסקית).


המקרה השלישי- רחלי

רחלי הגיעה אלי לייעוץ אחרי שהתפטרה מחברה שבה עבדה מעל 20 שנה. בתפקיד בתחום הרכש והלוגיסטיקה. הקורונה האיצה תהליכים- נמאס לה מהעבודה שאותה לא אהבה גם ככה..

לאורך השנים האחרונות בעבודה פיתחה תחביב- למדה קורס איפור וקורס בעיצוב פנים.

היא הגיעה אלי לאחר שהתפטרה ממקום העבודה, בגיל 53, באמצע משבר הקורונה- מתוך רצון לעשות למען עצמה- למען הנשמה. ליהנות מתחום העיסוק שלה. היא מאוד אוהבת לאפר ולעצב ורוצה סוף כל סוף ליהנות מחיי העבודה שלה.


שלוש דוגמאות שונות- אשר ממחישות את האצת התהליכים שעשה בעיני משבר הקורונה. תהליכים של חיפוש משמעות והנאה בעבודה. גם בתקופה שלכאורה- אנשים אמורים "להיאחז" במקומות עבודה בטוחים ולא לעזוב עד "יעבור זעם"- אנחנו עדים לדוגמאות של אנשים שמצאו את האומץ לעשות מה שהם רוצים, או לפחות לנסות.. כי חיים רק פעם אחת.

---------------------


זה הזמן לבדוק את האמונות המגבילות שלנו

מאת: אביטל ינובסקי

B.Sc., מגוונת את ההייטק הישראלי, בעלים: אביטל ינובסקי - גיוון בהייטק, avital@yanovsky.net


הקורונה הפתיעה גם אותי, בתקופה של שינויים משמעותיים אחרים. בסוף פברואר חזרנו מחופשה נהדרת בקובה וארה"ב לתחילתו של שיפוץ לקראת מעבר דירה לעיר אחרת. הראש היה מלא בתכנונים (וחששות) לקראת התקופה המאתגרת – חזרה לעבודה אחרי חופשה, השיפוץ, הלא נודע. שעשעתי את שותפי לטיול כששמתי מסיכה בטיסות אבל הוירוס היה משהו רחוק, בסין.

ותקופה קצרה אח"כ זה הגיע גם לפה ופתאום סגר. הכל נעצר.


עבודה היא תמיד המקום היציב שלי, העוגן שלי בתקופות סוערות. היה לי חשוב לשמור על מי שהתקבל לעבודה לאחרונה, להמשיך ללוות את מי שהתחילו תהליכי ליווי לקריירה בהייטק ואת מי שעמדו להתחיל וחיכו עד אחרי החופשה.


מהר מאד עברתי לזום. זה כלי שהכרתי מההייטק והיה זמין מיידית. בעבר השתמשתי בזום לעיתים רחוקות עבור מלווים שגרים מאד רחוק אבל! תמיד הקפדתי להיפגש עם האנשים לפחות פעם אחת פנים אל פנים, גם אם הם מנהרייה או מבאר שבע (אני גרתי בשרון). היו לי מלא סיבות הגיוניות: "כי אני חייבת לראות את כולך כדי להתרשם", כי אין כמו שיחה פנים אל פנים כדי להכיר אדם", "כי פגישה פנים אל פנים מייצרת מחויבות ברמה אחרת", כי ככה זה הכי מקצועי שאפשר. ומי שרצה שאלך איתו את הדרך התאמץ והגיע והשתכנע שזו הדרך הכי נכונה.

גיליתי שאפשר גם אחרת! במהלך הקורונה היו אנשים שכל תהליך הליווי המלא שלהם, עד לסוף המוצלח של קליטה בהייטק ותחילת השתלבות בתפקיד הצליח כשכל האינטראקציות היו מקוונות. עם המלווה ועם בעלי התפקידים בחברות. בנוסף על ההתרגשות הענקית על תחילת עבודה גם בתקופה המאתגרת הזו, הזדקקה ההבנה שכמו שפגישות בבתי קפה הן חלק מהמודל שלי כי הן פחות סטריליות מפגישות בקליניקה ומהוות נדבך חשוב בהכנה לעולם העבודה בדיוק ככה גם פגישות בזום בתקופה הנוכחית. אפשר ללמוד המון על האדם גם בפגישות מקוונות וכיום הן ההכנה האמיתית לעבודה בהייטק.


האמונות המגבילות שאנחנו יודעות לזהות היטב אצל האנשים שאנחנו מלווים, פעמים רבות אנחנו מתקשות לזהות אצלנו. אנחנו חיים את המהפכה הגדולה של היצירתיות הקטנה אמר ד"ר אייל דורון בכנס (מקוון כמובן) שהשתתפתי בו - יצירתיות הפכה להיות "ערכת הישרדות". כולנו יצירתיים (הזדמנות להשתחרר מעוד אמונה מגבילה שרבים מאיתנו חיות וחיים איתה) וכל שינוי שנעשה אצלנו יסייע לנו להצליח יותר בכל תחומי החיים שלנו, ובוודאי גם בעבודה שלנו עם אחרים.


זכיתי! אני מלווה אנשים מוכשרים עם אתגרים, חסמים, מגבלות ומוגבלויות לקריירה בהייטק וטכנולוגיה ומייעצת לארגונים וחברות איך להצליח לקלוט את כולם, גם את מי שקשה לו יותר להתקבל. אבל אותם עובדים שיקלטו יהיו עובדים תורמים לאורך זמן. המפגש עם גיוון ושונות כחלק מהיום יום זו אחת הדרכים האפקטיביות עבורי לשפר יצירתיות וגמישות מחשבתית. אומרים שניתן לעשות זאת גם בזום, כי זה אפקטיבי, בטוח יותר וחוסך מלא זמן. עם זאת, אני נפגשת בחצר לעיתים רחוקות מאד עם מי שממש מבקש. גמישות זה שם המשחק.


-------------


הרהורים ותובנות מייעוץ בתקופת הקורונה

מאת: תמי רז, M.S.W., מפנה בדרך, tamarveredr@gmail.com


דפנה פנתה אלי כדי שאעזור לה למצוא תעסוקה. "אני חיבת עוד הכנסה, אני מתקיימת מקצבת זקנה ויש לי קצת חסכונות אבל זהו, עד שפרצה הקורונה לחיינו עבדתי בעבודה חלקית והפסקתי".

כך היא פתחה את השיחה בינינו. דפנה היא בתחילת שנות ה 70, גמלאית ללא פנסיה. לאחרונה יש לה ירידה בשמיעה. שולטת בדיגיטל. גרה בגפה.


לאחר מספר שיחות של הכרות והבנת מגבלת השמיעה דפנה מיקדה את תחום התעסוקה בו היא רוצה לעסוק- בנית אתרים. הפניתי אותה למספר אופציות של לימוד בנית אתרים חלקם חינמיים חלקם בעלות נמוכה. הייתי משוכנעת שההמשך יהיה עידוד הלמידה והפיכת הידע שנרכש למקור פרנסה.


ולא! דפנה בקשה שנפגש פנים אל פנים ונעניתי למרות המרחק. במפגש התבהרה לי התמונה כששאלתי את דפנה מה מטעין אותה, מה היא עושה לנשמה. השתיקה היתה רועמת. לבסוף היא עזרה עוז ואמרה "אני כנראה בדיכאון". וואו... שמחתי שמנגנוני ההגנה הורדו.

אין צורך לומר שכל הייעוץ עבר תפנית, כיום דפנה מתרכזת בעצמה, בהפחתת תחושת הבדידות, בהטענת האנרגיות כשנושא הפרנסה לא ירד מהפרק.


המון שאלות עלו ועולות לי. זהו ללא ספק מקרה מורכב. ראשית ישנם מספר תחומים שיכולים להשפיע על מצבה הנפשי של דפנה: 1. מצבה הכלכלי, 2. הירידה בשמיעה, 3. הקורונה ותחושת הבדידות, היכן מתחילים?


האם הזום הוא זה שמנע או עיכב את חשיפת המצב הנפשי של דפנה? האם הוא עזר לדפנה להסתתר ולא לחשוף בפני את מצבה או רק לאחר שנבנה אמון היא נחשפה? דבר אחד ברור לי לקורונה יש השפעה לא מבוטלת על דפנה ובוודאי גם על מחפשי עבודה מבוגרים אחרים.


לסיכום: הבדידות, ההסתגרות והפחד מלחלות גורמים לשיתוק ואף לדיכאון הינם מחירים נוספים שמבוגרים נאלצים להתמודד עימם אך לא תמיד מדברים עליהם. יש מקום לעזור למבוגרים הנמצאים במצב הנ"ל לצאת ממנו, לעזור להם לבחון את מצבם ולהחליט כיצד הם רוצים לנהוג ולנהל את חייהם בתקופה זו. לאותם שמצבם הכלכלי דחוק ויש ביכולתם וברצונם לעבוד יש לעזור למצוא עבודה מתאימה למרות המצב הקשה במשק.

-----------


הדרך למציאת עבודה תלויה (גם) במיינדסט שלנו

מאת: יפעת סיגן ברעם, אימון אישי וייעוץ תעסוקתי, yifatcoach1@gmail.com


הקורונה שפרצה לחיינו בסערה טרפה את הקלפים לרבים, שמצאו עצמם ביום בהיר אחד בהרפתקה שאף אחד לא שאל אם הם מעוניינים בה- חל"ת ללא הגבלת זמן או פיטורין, וכל זה מול שוק תעסוקה שמתאפיין במיעוט משרות בתחומים רבים מצד אחד ובריבוי דורשי עבודה מוכשרים מן הצד השני.


לנו, מאמני ויועצי הקריירה יש ביקוש רב בימים אלו- לליווי נועצים בהיבטים פרקטיים- כתיבת קורות חיים, שדרוג פרופיל הלינקדאין, הכנה לראיונות עבודה ולמבדקים, שיווק עצמי, תכנית פעולה לחיפוש עבודה ועוד. ולצד זה, מתחדדת החשיבות של שימור דפוסי חשיבה מקדמים, הלך רוח המתאים להתמודדות עם מציאת עבודה בתקופה כזו. הלך הרוח הזה, הוא מיינדסט שמשלב רגיעה ורווחה- נפשית, מנטלית, פיזית. כזה שעוזר להפחית דאגות, ממלא באמונה ובאופטימיות ומכניס אנרגיה של עשייה.


ישנן דרכים רבות להעלות את המיינדסט שלנו ובחרתי לשתף בכמה מהן שעזרו למחפשי עבודה שליוויתי בתקופה האחרונה להזדקף, להתחזק, ולפעול ממקום של בטחון, אמונה עצמית ואופטימיות:


להתמקד במה שעושה לנו טוב ומעלה אנרגיה

  • ניהול הקול הפנימי- מצב של חל"ת או פיטורין עשוי לעורר מערבולת של מחשבות מטרידות שחוזרות על עצמ ("מה יהיה, איך אשרוד את זה, אני אבוד..."). זוכרים מה אומרים לנו לעשות אם נקלענו למערבולת בים? לא להילחם בה אלא לצוף ולאפשר לזרם לשאת אותנו החוצה. דבר דומה יישמתי עם נועץ שביקש להפסיק את המערבולת שבראש- החלפנו את המונולוג של מחשבות טורדניות בדיאלוג פנימי שהכניס פרופורציה: ראה גם מה טוב במצב הנוכחי, התמקד במה שבשליטתו, זיהה חוזקות שיעזרו לו בהתמודדות והכניס אמונה ביכולתו למצוא עבודה גם אם יפוטר.

  • נשימות לצלילות המחשבה- הלחץ מהמצב עורר בנועץ אחר בלבול שהתבטא בדיבור מהיר, מבולבל, אסוציאטיבי. במקרה שלו עצרנו לקחת נשימות עמוקות ואיטיות, כאלו שמזרימות חמצן בכל הגוף, מורידות את מפלס החרדה ומכניסות צלילות מחשבה ורהיטות דיבור.

  • תנועה- להכנסת תנועה לחיינו יש השפעה מרגיעה ומעודדת, שמזרימה אנרגיות שמשפיעות לחיוב על הגוף ועל הנשמה. איזו פעילות? כל אחת שמתאימה ונכונה לכם.

  • הוקרת תודה- בתקופה של סכנות, למשל: תעסוקתית ובריאותית, טבעי שהמיקוד שלנו הוא בבעיות, בדאגות, במה שאין לנו (עבודה, כסף). דווקא בתקופה כזו מומלץ להתחיל לתעד הוקרת תודה יומית, שמזהה את הטוב שכבר היום קיים בחיינו ומודה עליו.

להמעיט במה שמוריד לנו אנרגיה

  • חשים מתח, דאגה ודכדוך לאור העליה במספר החולים, החשש מסגר או מצב שוק התעסוקה? אם כך, צמצמו את הצריכה של מה שמוריד לכם אנרגיה, כדוגמת- צריכת חדשות ורשתות חברתיות.

למצוא דרכים להוסיף עוד מגבירי אנרגיה לחיינו

  • נתינה- יש נועצים שעד לקורונה שאבו משמעות מהמשרה הבכירה שמילאו ומרגע שפוטרו חשים ריקנות. נועצת בכירה שליוויתי החלה לייעץ ולהתנדב היכן שזיהתה שתביא ערך מהמיומנויות והידע שלה, ומצב הרוח והאנרגיה שלה, עלו. נתינה, ייעוץ ועזרה תורמות למקבל וגם לנותן.

  • למידה- למידה תמידית הפכה לאורח חיים הכרחי - למידת דברים חדשים ומסקרנים או העמקה והרחבת הידע בתחום העיסוק. מקורות מידע מקוונים רבים זמינים לנו כיום בעלות סמלית ואף בחינם.

  • חמלה עצמית- חושבים שאתם לא מספיק טובים ולכן פוטרתם? כועסים על עצמכם שלא עושים מספיק למען מציאת התפקיד הבא? גם אתם נפלתם למלכודת ההלקאה העצמית. והתוצאה? כעס עצמי, ביקורת עצמית, בושה. אחת הנועצות סיכמה את זה יפה כשאמרה לי: "אף פעם לא רציתי להתגרש מעצמי כמו בתקופה האחרונה". זה הזמן להזכר בהצלחות שהיו לכם, לזהות מה אתם כן עושים למען מציאת התפקיד הבא, לשים סימן שאלה על המחשבה "אני לא מספיק טוב/ה" ולהשאיר מקום לחמלה עצמית להכנס.

גם לכם ולנועצים שלכם יש ודאי רעיונות נוספים להעלאת אנרגיה. אלה הם, יישמו אותם והעיקר עודדו אמונה עצמית ואופטימיות שההזדמנויות המקצועיות הנכונות יגיעו, ואיתן החזרה של הנועצים שלכם לשוק העבודה.

----------------


קורונה, חופשה ללא תשלום ומו"מ

מאת: מוניקה אוזן, מ.א.,יועצת קריירה, monuz1708@gmail.com


אני רוצה לספר את סיפורה של מהנדסת צעירה שעבדה כארבע שנים בצוות הפיתוח של חברת טכנולוגיה. עם התפרצות הקורונה כל חברי הצוות נשלחו לעבוד מהבית. עד כאן הכל טוב ויפה. הזמן עבר, אחרי שבועות אחדים כל הצוות הוצא לחופשה ללא תשלום.


גם זה עבר איכשהו כי היא קיבלה את הכספים מביטוח לאומי וכמוה גם בעלה. בהתחלה נראה ברור אף שלא נאמר על כך דבר שהחופשה ללא תשלום היא עניין זמני בלבד. רונית (שם בדוי) ידעה שהיא מוערכת, בשנה האחרונה אף קיבלה קידום מהותי בשכר. היא ידעה להתחשב במצב המיוחד שנוצר בחברה כתוצאה מהקורונה ולא דאגה.


אלא שאחרי כמה שבועות נוספים, בעוד שכלום לא התחדש עבורה, היא שמעה ששניים מחברי הצוות הוחזרו לעבודה. ואז התחילו השאלות לעצמה: מהו המשך הדרך התעסוקתית שלה בנסיבות הקיימות ובעיקר על רקע המשכנתא הגבוהה שלקחה? שנית, רצוי לברר עם המנהלת שלה למה היא עצמה לא הוחזרה לעבודה? התשובה שקיבלה הייתה שניתנה עדיפות לשניים מעמיתיה כי לטענתם מצאו עבודה אחרת ואיימו לעזוב אם הם לא יוחזרו מיידית לעבודה.


רונית לא ישבה לבכות על מר גורלה אלא התחילה לחפש עבודה. מצאה תפקיד כמהנדסת בחברה מכובדת, אם כי בשכר נמוך במעט מהשכר האחרון שלה בחברת הטכנולוגיה, והתפקיד עצמו היה פחות מעניין. מהסיבות האלו היא לא התלהבה מדי מההזדמנות הזאת, אבל היא התכוונה כן לקחת את התפקיד. שיתפה בהתפתחות זו את המנהלת שלה ובדרך פלא היא הוחזרה לעבודתה הקודמת.


בהמשך קרו שני דברים: האחד הוא שהאמון שלה במערכת נפגע מאוד והבינה שהקשר הרגשי שחשה אל מקום עבודתה נפגם, ושנית, היא שמה לב שזמנים לא כל כך טובים עוברים על החברה. תוך כדי עבודתה בחברה המשיכה לחפש, עד שמצאה תפקיד שאף שהשכר בו היה מעט נמוך משכרה הנוכחי, העבודה מעניינת מאוד.


מה למדנו מהמקרה? לא לקחת דברים אישית, להיות רגישים למה שקורה עם העמיתים שלנו, לקרוא בין השורות מסרים ארגוניים, לקרוא את מצב החברה, ולא לראות בשמירה על רמת השכר חזות הכל. בנוסף, חברה שאין בה עתיד עבורנו כנראה שגם בהווה כבר לא מתאימה לנו.

*****************


"Failure to Launch" ​- גרסת ההורים בקורונה

מאת: לינוי מ. וסלזם, ייעוץ מקצועי להתפתחות קריירה, linoimv@gmail.com


מכירים את הסרט "Failure to launch" , שבו ההורים מחליטים שהגיע הזמן של הילד שלהם לצאת לדרך עצמאית ולעזוב את הבית? אז הם שוכרים את שירותיה של בחורה מומחית לנושא (שרה ג'סיקה פרקר) והיא נוסקת בבן תחושת ביטחון ואמונה כדי שייצא מהבית.

ככה קצת מרגישה לי תקופת הקורונה כשמדובר בצעירים. לפני כמה ימים צלצל אלי קולגה, מנהל באחד הארגונים מולו עבדתי בעבר, סיפר על בנו בן ה -24 שחזר ארצה (ותודה לקורונה) מאמצע הטיול הגדול אחרי צבא, "הילד בבית" הוא אמר, "עובד פה ושם בעבודות זמניות, מעביר את הזמן, מחכה שהשמיים יפתחו חושב להמשיך את הטיול הגדול הזה".


"נשמע כמו תוכנית" עניתי לאבא, "כן" ענה חצי מיואש, "תוכנית, אני מבחינתי מיציתי, גם אשתי מסכימה, הוא טייל, חזר, יאלללה שיבחר מה ללמוד ויתחיל להתגלגל. החיים האמיתיים שלו צריכים כבר להתחיל!" קבע נחרצות.


"ולמה אתה מתקשר אלי"? תהיתי. "אני רוצה שהוא יפגוש אותך, תשבי איתו תבררו יחד מה נכון לו ללמוד ותדחפי אותו להתחיל כבר השנה. חבל על הזמן". שמעתי בשיחה הזאת המון "אני" מצד האבא. אבל כיועצת אני לא עובדת מול האבא או האמא, הם נוכחים בחדר תמיד, בכל החלטה (גם של נועצים בני 40 פלוס), אבל! הם לא העיקר, אלא הנועץ שמולי.

הסברתי בסבלנות לאבא, שהוא קצת אבא וגם קצת מנהל דעתן, לא תמיד מה שאנחנו כהורים רוצים מתאים לילד שלנו. אני בשמחה אפגש עם הילד ואשמע אותו. אבל אני לא אדחוף אותו למקום שהוא לא בשל אליו, אם חשוב לו לסיים את הטיול הגדול לפני שהוא מתחיל ללמוד, כדאי שיעשה זאת. לימודים אינטנסיביים עשויים לתסכל אותו. ובכללי חשוב לי להדגיש לטיול הגדול שאחרי צבא יש משמעות הוא לא סתם עוד חוויה, זה המקום הראשון שבו צעירים מרגישים באמת בוגרים ואחראים, בלי אבא, מורה, מנהל או מפקד שיובילו אותם. הם מנהלים את הזמן שלהם, את התקציב ואת המסלול. זו חוויה חשובה בפני עצמה ואין לזלזל בה.


הקורונה טרפה את הקלפים, המון צעירים חזרו מהטיול שלהם באמצע, חלקם רוצים לחזור אליו, חלקים חשים שהם מיצו ומוכנים להמשיך לשלב הבא בחיים, רגע לפני שאנחנו כהורים מודאגים או יועצים נלהבים מחליטים עבורם שזה הזמן הנכון, חשוב לתת להם למדוכאי רגע, זמן לקחת אוויר, לחשב מסלול, לתמוך בהם, בבלבול שנוכח ובצדק. כולם עוד יישבו ללמוד במסלול כזה או אחר, זו לא בריחה או הימנעות זו אבן דרך שצריך לעבור בכדי להגיע בשלים יותר לשלב הבא.

---------


כמה זמן זה יקח?

מאת: נגה לוי הירדני, מ.א., פסיכולוגית תעסוקתית מומחית ,מנחת סדנאות "לשים לחם על השולחן", ערכי - קריירה ומשאבי אנוש, nogalh@gmail.com


"כמה זמן זה ייקח?"

היא שאלה בבעתה

"אני לא יודעת"

עניתי ונתתי לה בעיטה

"כמה זמן זה ייקח?"

היא שאלה נרגשת

"אני לא יודעת"

עניתי לה חוששת

"כמה זמן זה ייקח?"

היא לחשה

"אני לא יודעת,

אני מקשיבה"

"כמה זמן זה ייקח?"

היא התעניינה

ואני אמרתי –

"התמונה מתבהרת

חכי בסבלנות

עד לבוא האחרת"

"כמה זמן זה לקח,

באמת?"

היא חייכה,

ואני פלטתי אנחת רווחה.

"בדיוק כך

זה לקח".

זמן לחם.

נגה לוי הירדני



כמה זמן זה יקח? זו שאלה שאנו שואלים כל כך הרבה פעמים בחיים,בעיקר כשאנחנו רוצים שמשהו יקרה מהר וזה לא קורה. כמה זמן יקח עד שהקורונה תחלוף? עד שהאיום הבריאותי ברקע יעלם? שאני אחלים? שאמצא בן זוג? שאמצא עבודה טובה? שאהיה מאושרת? השיר הזה נכתב על הדיאלוג בין זמן לתהליך. על המחשבות, והסבל שנגרם לנו בזמן ההמתנה המיוחלת לשינוי. כמה זמן זה יקח? זו שאלה שחוזרת אצל אנשים הפונים לייעוץ קריירה. תמיד ישנה ברקע בעיה. סבל. לפעמים סבל מתמשך, כמו למשל :

· משה שחיפש עבודה למעלה משנה ללא הצלחה, ובאמצע נוספה גם הקורונה. הוא הגיע אלי עם "הלשון בחוץ", מיואש נפשית ובמצב כלכלי לא פשוט.

· מירה עבדה שנים רבות בעבודה שהיא לא אוהבת. תיכננה לעזוב כבר כמה שנים אבל לא העזה כה. פחדה. בנוסף לכך החשש היה גדול, כי לא היה לה מושג מה תרצה לעשות במקום. אחרי חל"ת בקורונה החליטה לפנות לייעוץ ולבקש עזרה.

שניהם רצו לדעת כמה זמן זה יקח תהליך הייעוץ? גם. אבל לא רק. מה שבאמת הם רצו לדעת זה כמה זמן יקח עד שהם ירגישו טוב. יהיו אחרי. שהכל יעבור. שהעתיד הטוב יגיע. שהם יהיו מאושרים.

בייעוץ אנחנו נודדים בין עבר הווה ועתיד. העתיד הרצוי, הלא ידוע. העתיד המפחיד, הלא ברור. הנסיון להבין את העבר, את שורשי הבעיה, הכאב המתמשך. ובהווה? בתוך תהליך הייעוץ? שם נוכח תהליך ההתלבטות. הספיקות. השאלות. מקור הקסם של תהליך השינוי. לאט לאט הוא מתהווה, הולך ועולה, מגיח ככל שמתאפשרת ההקשבה לעצמינו, לסיפור החדש שנוצר, הפחד הופך לשאלות מוגדרות, לסקרנות, מי אני היום? יש לי בחירה.


כמה זמן זה יקח זו שאלה שאני שואלת את עצמי כבר שנים רבות, והתשובות עליה הגיעו דרך שני מורים מעוררי השראה. הסרטן והלחם. כשחליתי בסרטן בגיל 37 חיכיתי שזה יעבור. שאלתי כמה זמן זה יקח עד שכל הטיפולים הקשים יעברו. שהמלחמה תעבור. שתופעות הלואי יחלפו. שאחווה את השינוי המיוחל עליו קראתי בספרים ושמעתי מסיפורי החלמה באינטרנט. היום שאחרי. בדרך, נפרדתי לאט לאט מנגה הישנה. בהתחלה מכמה חלקים מגופי, בהמשך מעבודתי התובענית בניהול משאבי אנוש, מזוגיות רבת שנים שהביאה לי את שלושת בנותי המקסימות אך דרשה ממני מאמצים ששוב לא יכולתי לשאת. שהיתי בדרך והאטתי מאד את הקצב. האטתי אותו בהקשבה לגוף. לעצמי. בהקשבה לטבע. האטתי אותו לזמן לחם. זמן מלא בחמלה ואהבה.

התחלתי ליצור לחמי שאור. לחם השאור שלי הינו לחם מופלא. המתכון שלו פשוט להפליא ועם זאת מורכב וקשה. קשה יותר אפילו מהקשה של הלחם. הוא דורש את הדבר שלי היה קשה אז יותר מכל. ההמתנה. לחכות שהדברים יקרו. שהשאור יתפח. אבל לא סתם, אלא לחכות מבלי לדעת מתי בדיוק זה יקרה, 6 שעות? 10 שעות? אולי יותר? לשהות בתוך חוסר הידיעה ולהאמין שזה יצליח. שהדברים יתחברו בסוף. בקצב שלהם. הקמח המים והלחם יהיו לבסוף ליצירה אחת. לחם. את האמונה בתהליך הזה רכשתי בחודשים ושנים של פיתוח. פעם אחר פעם הייתי צריכה להיווכח שבסוף זה אכן קורה. למרות ועם הספיקות. אם רק אצליח לעשות את הקשה מכל. לשחרר. להרפות. לעשות מעט ולהמתין לקצב של הטבע. המתנה שבהמתנה.

בשנים אלו התחלתי לכתוב יותר ויותר עד שבדרך נולדו גם שירים. מחשבות הפכו לסיפורים. ממכירת לחמי שאור עברתי להנחיית סדנאות לאפייה, בהם אני מדברת על הקשר בין יצירת לחם ליצירת קריירה. חזרתי בהדרגה לעסוק בייעוץ קריירה. אני השתניתי. תהליכי הייעוץ שלי השתנו. פיתחתי תהליך מלא חמלה, ממוקד בהצלחות ובחיובי וקשוב עוד יותר לקשר בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי. בין האני הפנימי לביטויו החיצוני. קשוב לקצב של כל פונה.

לפני כשלוש שנים חזר הסרטן בפעם השניה. קראתי לזה "מועד ב". אפשרות להשתפר. למעוד שוב כדי לקום חזקה

יותר. בריאה יותר. שלמה יותר. הפעם השניה הניעה אותי לעשות את הדבר שרציתי כנראה מאד לעשות, אבל פחדתי. דחיתי. לצאת לאור. לתת יותר מה(ש)אור שלי. לשתף בידע שצברתי על תהליך ההבראה, ייעוץ הקריירה ויצירת הלחם. כולם שזורים אצלי אחד בשני. מחוברים כגוף אחד.

ואז הגיעה הקורונה. היא תפסה אותי מוכנה. מוכנה לחיי חוסר ודאות תחת איום בריאותי. מוכנה לקבל את הכאב והיופי שכרוכים יחדיו. מוכנה לשינויים בקריירה שצריכים לקרות שוב. תמיד פחדתי מטכנולוגיה. מלהסתבך טכנית מול קהל. זה היה הזמן לקפוץ למים. הפקתי סדנת לחם מקוונת בהפקת זום. התרגשתי. חששתי. נשמתי עמוק. צחקתי. זכיתי לעזור לעוד אנשים לשים לחם על השולחן.

הגלישה והקניה באתר מאובטחת בתקן

SHA-256 with RSA Encryption - 2048 bits

© כל הזכויות שמורות לאגודת אַיֶלת