קריירה כדרך (דאו) – מבט קונפוציאני על בחירת קריירה כתהליך מימוש עצמי: השלכות לייעוץ עם נשים בסיכון

כיצד פילוסופיית ה"דרך" של קונפוציוס עשויה להיות רלוונטית לחיפוש דרך בעולם העבודה העכשווי? המאמר מציג בקצרה את רעיון הדרך הקונפוציאנית לאור החיבור המוכר בשם "תורת הגדול" המציע שמונה צעדים בחקר עצמי כפתח למימוש עצמי. בהמשך מוצג מקרה מבחן של יישום השיטה העתיקה והמרוחקת, לכאורה, בזמן ובמקום, כאן ועכשיו, במסגרת פרויקט התנדבותי עם קבוצת נשים בסיכון, הנחושות לחזור להיות שותפות מועילות בחברה.



מבוא

מטרת המאמר היא בחינה של האפשרות להחיל את רעיון ה"דרך" בקונפוציאניזם הסיני ככלי עזר לקבלת החלטות בצמתי-חיים, בפרט בהקשר של בחירת קריירה. אקדים ואומר: אינני יועצת קריירה ואינני חוקרת קריירה. אני עוסקת בפילוסופיה סינית כחוקרת, מורה ומנחת קבוצות בפרויקטים התנדבותיים שונים ובפרט עם נשים במצוקה. במהלך השנים גיבשתי מתודולוגיה הנשענת על טקסט קונפוציאני קלאסי שמציע שמונה צעדים בחקר עצמי ועשוי להוביל להבנה טובה יותר של הדרך (דאו). אני מבקשת להציע כאן מבט משלי על קריירה כ"דרך". בבסיס ההצעה עומד קשר אינהרנטי בין תיאוריה לפרקטיקה בקונפוציאניזם.

חלקו הראשון של המאמר נוגע למספר השלכות תיאורטיות ביחס לרעיונות קונפוציאניים קלאסיים של ידע, למידה בדיאלוג, אמונה ביכולת האנושית לשנות, שמחה במעשה, הבנת האחריות של האדם כלפי אחרות ואחרים בחברה, ומימוש עצמי. מובלט בו הרעיון הקונפוציאני של דרך (דאו) בהקשר של מימוש עצמי, והתפיסה כי תוך כדי המימוש העצמי של הזולת מתרחש גם מימושו שלו. החלק השני במאמר מציע יישום של הרעיונות שלעיל - כי שותפות בדרך ההומניסטית הקונפוציאנית עשויה להביא לתפיסת עצמי חדשה וברורה יותר, שמובילה הן את היועצת והן את הנועצת להבנה משמעותית ובחירה בהמשך דרך שיש בה סיפוק ושמחה. בחלק זה מוצג מקרה מבחן הלקוח מפרויקט התנדבותי עם קבוצת נשים במצוקה, הנחושות לחזור להיות שותפות מועילות בחברה.


מהו קונפוציאניזם?

קונפוציוס (קונג דזה) שחי בסין של המאות הששית-חמישית לפסה"נ, נחשב המורה הראשון באסכולת ההומניזם הסיני שנקראה לימים על-ידי החוקרים בעולם המערבי "קונפוציאניזם". קרוב לוודאי, קונפוציוס הוא המורה החשוב בסין לדורותיה, גם אם לא הציג לתלמידיו תיאוריה, לא ייסד אסכולה משלו ובוודאי שלא קרא לה בשמו. לא זאת אף זאת, קונפוציוס, הוא כנראה הראשון בעולם שראה את היחס האנושי כבסיס לשיטה פילוסופית (Ames, 2020).

ספר המאמרות המיוחס לו איננו חיבור של קונפוציוס, כי אם אסופת דיאלוגים קצרים של המורה עם תלמידיו, אשר קיבצו התלמידים והעלו על הכתב. המבנה הדיאלוגי מזכיר לעתים שיחת תלמיד ורב ב"חדר" היהודי. תלמיד מקשה והמורה מציע; המורה שואל, ותלמידיו עונים. הספר מגיש רמזים, ועלינו מוטלת מלאכת הפיענוח. בהקשר זה חשוב להבין כי דו-שיח אינו רק צורה ספרותית של כתיבה, אלא הוא ביטוי חיוני לדרך הקונפוציאנית, הנסללת לאורך דורות רבים תוך פסיעות הצועדות והצועדים בה, תמיד בדיאלוג ובהנחיה של מורות ומורים, יועצות ויועצים. הדו-שיח הנרקם מחייב קשב של אחת לזולתה, פתיחות לדעות שונות, נכונות לגמישות רעיונית, קריאה לחשיבה משותפת, והכרה ביכולת להשפיע על אחרות ואחרים.


דרך (דאוֹ 道)

רעיון ה"דרך" הוא הרעיון הקונפוציאני המורה על שלמות, מופלא, נשגב, ואפילו "אלוהי." חשוב לדעת שאין בהומניזם הקונפוציאני רעיון של אל חיצוני לעולם (טרנסצנדנטי), כל-יכול ואחראי לקיום, ולפיכך מוטל כל כובד האחריות על האדם עצמו. הדרך כשלמות, נתפסת תמיד כאידיאל(Patt-Shamir, 2005) . היא איננה מטרה בת-השגה, אלא היא שאיפה מתמדת שתמיד מאפשרת וגם תובעת צעד נוסף. לאורך מעגל החיים אפשר להתקדם ולהתפתח, ולפיכך הדרך השלמה היא גם ההליכה לקראתה. האמירה הקונפוציאנית: "אדם יכול להרחיב את הדרך, הדרך לא יכולה להרחיב אדם" (קונפוציוס, 15:28) מרמזת כי הדרך הקונפוציאנית אינה מוגדרת באופן הרמטי, ולעולם אינה שואפת להיות מוגדרת כך. הדרך הינה דינמית, מבטאת תהליך ושינוי מתמיד, יש לה היבט סובייקטיבי הכרחי, והיא מטבעה ביצירה מתמדת.

שלושה עקרונות מעשיים מתבררים כרלוונטיים במיוחד ברעיון הדרך: ראשית, דרך היא שינוי ללא סוף. שנית, הדרך מצויה בהישג ידן וידם של כל אחת ואחד. שלישית, בדרך לא הולכים לבד (Ames, 2011). כפי שאומר קונפוציוס: "מכל שניים שהולכים אתי בדרך תמיד אמצא מורה" (קונפוציוס, 7:21 ) . עניין עקרוני זה, שלפיו השותפות בדרך איננה תלות במורה או מדריכה אחת, מהווה יסוד מרכזי בתפיסה, ומאפשר לשותפות לתהליך להמשיך בתרגול השיטה הקונפוציאנית, להמשיך בדרך המותווית, גם עם סיום העבודה בקבוצה ועם שינויים נוספים בהמשך.


אנושיות (רֶן 仁)

המידה המרכזית שבאה לביטוי בדיאלוגים הקונפוציאניים היא מידת האנושיות המתורגמת לעתים כ"חסד" או "מידת הטוב”.[3] אנו נרמזים כי להיות אדם הוא עניין שמחייב יחסי גומלין עם אחרות ואחרים (Tu, 1985). הקונפוציאניזם מציג גישה של אדם שאין להבינו אלא ביחס לאחר, אדם החי מתוך התייחסות לזולתו כ"אדם בשניים," או טוב מכך: "אדם לאדם" (פת-שמיר, 2004). באופן זה, מאפיין קונפוציוס את האדם דרך יחסיו השונים עם סביבתו. "האדם האנושי, בבקשו לקיים את עצמו, מקיים אחרים; בבקשו לממש את עצמו, מממש אחרים." (מאמרות 6:30). מושג האנושיות מתכתב באופן מעניין עם המחשבה הפילוסופית במסורת המערבית, אשר ראתה במרכז עיסוקיה את הניסיון למצוא אפיון מהותי לאדם (למשל, רנה דיקארט). בסין במאה השישית לפני הספירה מציע החכם קונפוציוס, כי בן אנוש הוא אנושי, או אדם הוא "אדם לאדם" (מנג דזה, יד.16). בראייה הקונפוציאנית אין מצב מבין המצבים האנושיים שבו אדם עומד אך ורק לעצמו. אדם, מעצם הגדרתו, מתקיים בתוך מערכת התייחסותית/בינאישית (Wong, 2005;Ames, 2015).

תורת הגדול (דָא שוּאֶה 大學)

"תורת הגדול" הינו טקסט המזוהה עם המסורת הפילוסופית הקונפוציאנית, ומייצר גשר בין תיאוריה לפרקטיקה מאחר שהוא מגלם מערך של "שמונה פרטים" או שמונה צעדים שיטתיים וברי ביצוע להשגת מימוש עצמי. (אמנם כל צעד עומד בפני עצמו, אך אין משמעו של "צעד" נטישת קודמו. למעשה, מגלם כל צעד בתוכו את כל הצעדים האחרים.) פשר הביטוי "תורת הגדול" מכוון אל הלימוד ("תורה") איך לצ