page contents

רשמים מהכנס הדו-שנתי ה-11 של החברה לפסיכולוגיה תעסוקתית- קוּימְבְּרה, פורטוגל, 14-16 ביולי 2014

(SVP) Society for Vocational Psychology

נושא הכנס: בנייה מחדש של תקווה באמצעות בית ספר, עבודה ומערכות יחסים - Rebuilding Hope through School, Work, and Relationships. השאלות המרכזיות שעלו בכנס היו איך ניתן להגביר תקווה ותחושת שליטה בקרב אנשים עובדים ובקרב מחפשי עבודה ומובטלים.

אציג כאן בקצרה את שתי הרצאות הפתיחה ואת הרצאת הסגירה שניתנו בפני המליאה, וכן מעט מתוך מושבים נוספים.


הרצאת פתיחת הכנס


דיויד בלוסטין מבוסטון קולג' פתח את הכנס בהרצאת מליאה מעוררת השראה על התפקיד של תקווה ברמה הלאומית. הוא הציג נתונים על שיעור האבטלה בארה"ב ובמדינות מערביות אחרות, ועל השלכות האבטלה והעוני. טען כי הפסיכולוגיה התעסוקתית לא נועדה רק למעמד הבינוני והגבוה, וכי מתפקידה לסייע גם למתקשים או לאלה שלא מצליחים למצוא תעסוקה הולמת או תעסוקה בכלל.

מזה כשנתיים הוא עומד בראש פרויקט מחקר איכותני, במסגרתו עורך ראיונות עומק על חווית העבודה ומקומה בחיים. מרואייניו משקפים את כול קשת הבוגרים האמריקאים, החל מהאלפיון הראשון ועד להומלסים חסרי הבית. הוא שואל על התקוות והחלומות שיש להם בחיים. שתי תימות עיקריות עלו כסיבות לעבודה: 1. עבודה לצורך הישרדות- זאת חוויתם של המובטלים, של המועסקים בהעסקת-חסר (כאלו העובדים בעבודה בהיקף נמוך מהרצוי להם או בעבודה ברמה נמוכה מזו התואמת את הכשרתם, יכולותיהם ושאיפותיהם), ובתוכם גם כאלו שהייתה להם זכות הבחירה בקריירה שלהם. 2. עבודה לשם הגדרה עצמית- זאת חוויתם של אילו החיים את החלום האמריקאי, של בעלי מוטיבציה ומעורבות גבוהות בעבודתם, של אילו המסוגלים למצוא או לפתח משמעותיות בעבודתם.


שתי תימות אילו משקפות תחושת שליטה, תחושת בעלות על הקריירה, ולכן, לדברי בלוסטין, יש לעבור מ"תקווה" (hope) ל"שליטה" (Agency), ומ"חוסר תקווה" להיעדר שליטה" (lack of agency). הוא טוען כי לתיאוריות הקיימות, למשל לתיאוריות התאמת אדם-סביבה ולתיאוריה החברתית-קוגניטיבית לקריירה, יש להוסיף נתיבים בין עבודה לבין הישרדות מצד אחד והגדרה עצמית מן הצד השני. בנוסף, הוא ממליץ לפסיכולוגים התעסוקתיים להתמקד ביישום, לעזור לאנשים ולקדם שוויון הזדמנויות. ניתן לעשות זאת באמצעות כתיבת בלוג ברשתות חברתיות או טור בעיתונות, הצגת מקרים בפני חוקרים ובפני הציבור, שיתוף פעולה עם תחומים אחרים כמו כלכלה וסוציולוגיה. בלי נקיטת פעולות אילו, תהפוך הפסיכולוגיה התעסוקתית לשולית, לא חשובה ולא רלבנטית.


סוּ וויסטון מאוניברסיטת אינדיאנה, ארה"ב, יושבת ראש החברה לפסיכולוגיה תעסוקתית (SVP) בחטיבה 17 של התאחדות הפסיכולוגים האמריקאית (APA), העומדת בימים אילו לפרוש מכהונתה, הייתה הדוברת השנייה. וויסטון עדכנה את המליאה על התקדמות פרויקט הדגל שהובילה יחד עם אחרים במסגרת תפקידה ב-SVP. מדובר בקווים מנחים לטיפול בנושא העבודה והקריירה בפרקטיקה הפסיכולוגית בארה"ב.


1. לדבר על זהות ולא על איכות חיים––השאלה השכיחה "מה אתה עושה בחיים?" היא שאלת זהות, ובארה"ב אם אין לך עבודה אין לך זהות. ולכן, על הפסיכולוגים להכיר את המושגים "זהות עצמית" ו"זהות תעסוקתית" ולהכיר היטב מקורות לשביעות רצון בעבודה ובחיים וכן התערבויות מגבירות שביעות רצון כגורמים רלוונטיים לזהות הפרט.


2. להיות מודעים להשפעות של עבודה על בריאות נפשית, התנהגותית ופיזית, ובמקביל- להיות ערים להשפעות של בריאות על עבודה. עליהם לדעת לטפל הן בעובדים והן במובטלים.


3. להיות מודעים לתפקיד של מעברים בעבודה (work transitions) לאורך החיים (life- span). להבין התפתחות קריירה מילדות ולהכיר מושגים רלבנטיים כמו: מחסומים ומגבלות, חוזקות, חולשות. לדעת להקנות ידע ומיומנויות אילו להורים, מורים ושאר דמויות משמעותיות בתהליך ההתפתחות ובניית הזהות העצמית.


4. להבין כיצד השגת עבודה וחווית עבודה מושפעות מתרבות, מגדר, אתניות, נטייה מינית, מגבלה פיזית ונפשית, מעמד סוציו אקונומי, מגורים ועוד.


5. להכיר את הממשקים בין תפקידי חיים שונים, לזהות איך הפרט נושא ונותן עם תפקידי חייו המרובים, וכיצד תפקידו כעובד משפיע ומושפע מיתר תפקידיו. לטענת וויסטון, מחקרים מראים כי העבודה גולשת לחיי המשפחה הרבה יותר מאשר חיי המשפחה גולשים לעבודה. כמו כן, חלק לא מבוטל מהעובדים סובלים מתסמיני לחץ ושחיקה, כמו גם מסימפטומים של דיכאון. לכן, על הפסיכולוג להיות מומחה בנושא של קונפליקט עבודה-משפחה.


6. לדעת כיצד כלכלה וגורמים חברתיים משפיעים על הזדמנויות ועל מחסומים ומגבלות במציאת עבודה, בהתפתחות בקריירה של הפרט. על הפסיכולוג להיות בקיא במגמות לאומיות וגלובליות בתחומי כוח העבודה והכלכלה.

וויסטון סיימה בנימה אישית, בציינה כי בתור אם לשלושה ילדים, היא מודאגת מאוד באשר לעתידם. במה יעבדו, איך יראה עולם העבודה שלהם, האם תהיה מספיק עבודה לכולם.

בעקבות הרצאתה של וויסטון, חשבתי שניתן להפוך 6 עקרונות אילו לתוכנית חינוך לקריירה בבתי הספר וגם בצבא, לקראת סיום השירות.


הרצאות נוספות וסימפוזיון


מרי סוּ ריצ'ארדסון הציגה מודל דואלי לעבודה, העוסק בעבודת שוק לעומת עבודה טיפולית לפרט (market work vs. personal care work). עבודת שוק הינה המוכרת ונחקרת יותר, והיא עבודה בעבור תשלום. עבודה טיפולית, לא מזוהה בציבור כעבודה ונחקרת פחות, באה לידי ביטוי בטיפול עצמי, טיפול בזולת וטיפול בקהילה. לדברי ריצ'ארדסון, שני סוגי העבודה משמעותיים עבור כול בני האדם, ולא רק עבור נשים, לאורך כול חייהם. כפסיכולוגים תעסוקתיים, עלינו להתייחס לשתי פרספקטיבות אילו מנקודת מבטו של הלקוח שלנו. עבודה טיפולית מאופיינת במוטיבציה אינטרינזית, מוטיבציה פרו-חברתית ובדאגה לרווחתו האישית של המטופל. יש מי שעובד בתשלום בעבודה טיפולית, כמו אחות, מורה וגננת, נחשב ל-paid care work ומתוגמל (בדרך כלל "מתוגמלת") בשכר נמוך. בבניית מפת חיים של הנועץ שלנו, מפת חיים ששווה לחיות אותם, יש לקחת בחשבון את שני סוגי העבודה. אם אדם מאבד את עבודת השוק שלו, הוא עדיין יכול לעבוד בעבודה טיפולית הנותנת משמעות וערך לחייו.


חנוך פלום מאוניברסיטת בן-גוריון דיבר על המתח בין החלק האינדיבידואליסטי בקריירה לבין החלק החברתי בה. עבודת שוק היא מנוע לאינדיבידואציה (labor market as a motor for individualization), בעוד אשר לעבוד משמעו להיות בקשר ולהתכוונן לאחר (to work is to relate). קריירה היא סיפור החיים האישי של האדם, בעוד אשר קריירה היא גם פעילות חברתית. המתח הזה בין שני המרכיבים צריך להיות נוכח בתהליך הייעוץ, גם אם הפסיכולוגיה התעסוקתית מטה את הכף התיאורטית-מחקרית לעבר המרכיב החברתי, וכך למשל מציגה תיאוריה של הבנייה חברתית. פלום שאל איך לשלב ביניהם, והציע לעשות זאת באמצעות מושג הזהות(identity) , אשר מעצם טבעה משלבת בין ייחודיות הפרט לבין מאמציו להתערות בחברה בה הוא חי. זהות אישית נבנית לאורך החיים ומתאימה למימד המתמשך-ההתפתחותי של הפסיכולוגיה התעסוקתית. ממושג הזהות עבר פלום למושג השליטה ודיבר על שני סוגים של שליטה: עצמית ובינאישית agency and relational .agency


ובעניין זהות, סקוט סולברג וקימברלי הווארד מאוניברסיטת בוסטון, יחד עם מספר מסטרנטים ודוקטורנטים שלהם, קיימו סימפוזיון שעסק בנרטיבים של זהות קריירה בקרב מתבגרים, בו השוו בין שלושה מודלים של התפתחות זהות מקצועית. המודל הראשון שהציגו הוא זה של מרסיה, אשר מבחין בין ארבעה סוגי זהות בהתבסס על מחוייבות ואקספלורציה. לפי מרסיה, יש אנשים (ובמונחים התפתחותיים- "יש שלבים") שביצעו אקספלורציה תעסוקתית נאותה ולאחריה פיתחו מחוייבות כלפי החלטת הקריירה שלהם, הללו מכונים משיגי זהות. לעומתם, יש כאלו שלא ביצעו אקספלורציה ולא התחייבו לשום החלטה, הללו מכונים בעלי זהות דיפוזית. בין שני הקצוות, יש כאלו הנמצאים במצב (התפתחותי או כרוני) של מורטוריום- הם עושים אקספלורציה מבלי להתחייב לשום החלטה או זהות, ויש כאלו שנחפזו לקבל החלטה ולהתחייב אליה מבלי שביצעו אקספלורציה עצמית והם בעצם משועבדי זהות שכן הם אוחזים בזהות לא להם.

המודל השני הוא מודל סיפור החיים של מק'אדאמס, שבו המספר מתפתח מהשחקן-החברתי (המתאר תכונות ותפקידים חברתיים באופן בלתי תלוי ובלתי מחובר), דרך הסוכן בעל המוטיבציה (המציין מטרות אישיות ספציפיות ביחס לאקספלורציה ומחויבות לפרויקט חיים, בתוך הקשר ברור של זמן, מקום או תפקיד) ועד המחבר הנרטיבי (שעושה סינטזה מגובשת של אפיזודות חיים, המעניקה הסברים מדוע השחקן פועל כפי שהוא פועל והסוכן רוצה מה שהוא מציג כיעדים ומטרות).

המודל השלישי הוא זה של הווארד עצמה, המציג ששה שלבים בהתפתחות. השלב הראשון הוא שלב הפנטזיה והאסוציאציות, השני- שלב החשיבה המאגית, השלישי- הפעילויות החיצוניות, הרביעי- תהליכים פנימיים ויכולות, החמישי- אינטראקציה ראשונית בין האישי-פנימי לסביבתי-חיצוני, והשישי- אינטראקציה שיטתית בין המאפיינים האישים לשוק העבודה ומגמותיו.

שלושת המודלים הועמדו למבחן השוואתי אמפירי. הקריטריונים ששימשו להשוואה היו מסוגלות קריירה עצמית, מסוגלות אקדמית עצמית, לחץ אקדמי וקשיים בקבלת החלטות קריירה. המסקנה העיקרית הינה שכול מודל מסביר תוצאות אחרות, ולכן יש מקום לשלושתם בהבנת נרטיבים תעסוקתיים.


הרצאת סגירת הכנס. את הרצאת הסגירה נתן סטיבן בראון, שאף הוא הדגיש את המעבר המושגי הנחוץ מתקווה לשליטה (from hope to agency), והציע לשלבם בתוך התיאוריה החברתית-קוגניטיבית לקריירה שלו. הוא הזכיר מושגים כמו תקווה תעסוקתית, בניית תמונת עתיד חיובית, אוריינטציית עתיד וציפיות חיוביות ביחס לעתיד.


בשולי הכנס. הכנס נערך באחת האוניברסיטאות העתיקות בעולם, אוניברסיטת קוימברה שהוקמה ב-1290. בערב הראשון נערכה קבלת פנים חמה, שכללה נגינה ושירה של פאדו בסגנון קוימברה, על ידי סטודנטים מהמחלקה לפסיכולוגיה. הפאדו של קוימברה נחשב לסגנון היותר "קלאסי ואקדמי" מזה של ליסבון. פאדו הוא סגנון מוזיקלי פורטוגלי. זמרי הפאדו שרים בעיקר שירים מלנכוליים אשר הושרו החל מהמאה ה-15 המבטאים געגועים של נשים לבעליהן אשר הפליגו למחוזות רחוקים ובלתי ידועים,. בערב הסגירה של הכנס הוצג מופע של זמר פאדו מקצועי מלווה, כמקובל, בידי נגן גיטרה קלאסית ונגן פורטוגלית (בעלת 12 מיתרים). בכנס השתתפו כ-120 איש מרחבי תבל, עם נוכחות ישראלית מכובדת ממספר אוניברסיטאות , והאווירה הייתה חמה ומשפחתית במיוחד.

והנה פרטים על הכנס הבא של האגודה:


The 2016 Society for Vocational Psychology (SVP) conference will be held May 16-17 at Florida State University, Tallahassee, FL. The conference focus will be on Integrating Theory, Research, and Practice in Vocational Psychology.


פרופ. הדסה ליטמן-עובדיה, אוניברסיטת אריאל



מופע פאדו בערב הסגירה של הכנס


פרופ. רחל גלי-צינמון, אוניברסיטת תל-אביב, פרופ. הדסה ליטמן-עובדיה, אוניברסיטת אריאל, פרופ. ריצ'ארד הייס, אוניברסיטת אלבני, פרופ. דיויד בלוסטין, בוסטון קולג', פרופ. חנוך פלום, אוניברסיטת בן-גוריון, פרופ. חדוה בראונשטיין-ברקוביץ, המכללה האקדמית ת"א-יפו

הגלישה והקניה באתר מאובטחת בתקן

SHA-256 with RSA Encryption - 2048 bits

© כל הזכויות שמורות לאגודת אַיֶלת