תקציר:
משרתי המילואים נקראו לדגל ב-7.10 ובן רגע נדרשו לעזוב את ביתם, את עבודתם ואת חייהם האזרחיים ולהתארגן מול המציאות החדשה של מלחמת "חרבות ברזל". המאמר יעסוק במאפייני שירות המילואים, תוך התייחסות להשפעות הייחודיות של העת הנוכחית ולתחושות, לחוויות ולאתגרים שמשרתי המילואים חווים במסגרת שירות המילואים המתמשך, כפי שעלה ממפגשים פורמליים ובלתי פורמליים עם משרתי המילואים, הן במסגרת הצבאית והן בארגונים שונים. יוצג ההקשר בתוכו פועלים משרתי המילואים והדילמות והסוגיות התעסוקתיות שלהם עם החזרה לעולם העבודה. לסיום, יוצגו עקרונות וקווים מנחים לעבודה ייעוצית וטיפולית עם משרתי המילואים בתקופה זו ובהסתכלות קדימה.
ב-7.10 משרתי מילואים נדרשו לעזוב את ביתם, את עבודתם ואת חייהם האזרחיים ולהתארגן מול המציאות החדשה של מלחמת "חרבות ברזל". הלחימה המתמשכת, כמו גם הצורך להכיל בו זמנית את הדרישות ממגוון מעגלי החיים, מייצרים חוסר וודאות ודורשים יכולת הסתגלות ונכונות לתפקוד בדריכות ובמתח לאורך זמן.
במאמר זה נתמקד בתיאור ההשפעות של התקופה ואתגריה למול הזהות התעסוקתית של משרתי המילואים, תוך התייחסות להשפעות על מעגלי החיים השונים, ונציג המלצות לעבודה ייעוצית לטובת התמודדות מיטבית בתקופה אינטנסיבית ומתמשכת זו.
כלל התובנות וההמלצות המופיעות במסמך, מבוססות על מפגשים אישיים וקבוצתיים עם משרתי מילואים. מרבית המשתתפים היו גברים ממגוון התפקידים הקיימים במילואים – לוחמים, תומכי לחימה, תפקידי מנהלה ועוד, שהשתתפו באופן וולונטרי, הן במפגשים פורמליים והן באופן לא רשמי. המפגשים התקיימו בתוך מסגרת צה"ל ובארגונים אזרחיים לאורך כל תקופת המלחמה, על השלבים השונים והאתגרים המתפתחים בתוכה.
התקופה הנוכחית מזמנת אתגרים שונים לאוכלוסיות רבות ומגוונות, יש המתייחסים לתקופה זו כתקופה של טראומה קולקטיבית לאומית (לדוגמא, בן חורין, 2023) וככזו המייצרת אווירה כללית של חוסר וודאות וחרדה (Peleg & Gendelman, 2023). ההקשר שבו מתנהלים משרתי המילואים הינו ייחודי, הן בשל הנסיבות שהובילו לפתיחת המלחמה, והן לאור תקופת הלחימה הממושכת.
בתוך הקשר זה, נדרשים משרתי המילואים להתנהל לאורך זמן רב בתוך "זהויות שונות" – הזהות האישית, הזהות המשפחתית, הזהות התעסוקתית והזהות הצבאית. הגם שישנה שונות בין משרתי המילואים, המשותף לכולם היא שהזהות הצבאית הייתה המרכזית עבורם לאורך זמן רב, ושאר הזהויות נאלצו להידחק הצידה. לאור זאת, הם נדרשו לנהל את המעברים בין הזהויות, באופן שעורר לעיתים אתגרים ומורכבויות.
הזהות הצבאית של משרתי המילואים
מתוך השיח עם משרתי המילואים, עלו לא מעט רגשות ותחושות שנוגעות לשירות המילואים. המרכזי ביותר הינו המרכיב הערכי שבשירות המילואים, בפרט בתקופה של מלחמה קיומית. עבור מרבית משרתי המילואים, התחושה המרכזית שהביאה אותם לשים את חייהם האזרחיים בצד, היא תחושת המשמעות. התחושה של לקיחת חלק בהגנה על המדינה, מבססת את הנכונות לפעול מתוך ערכים של שליחות ונתינה ולבסס תחושת ערך עצמית. משרתי המילואים התגייסו לשרת במשך חודשים הרחק ממשפחתם תוך סיכון חייהם, לא רק מתוך מחויבותם לתפקידם הצבאי, אלא גם מתוך מחויבות אישית ואזרחית עמוקה ששטפה את החברה הישראלית בשבעה באוקטובר. בתוך שירות המילואים, במרבית היחידות, ישנה חוויה של שייכות, לכידות עוצמתית ו"ביחד-נס" שמהווים מקור כוח ומוטיבציה משמעותיים.
עם זאת, מובן כי לא מעט משרתי מילואים נחשפו גם לגורמי לחץ מוגברים במהלך שירות המילואים מאז פרוץ המלחמה. לצד העובדה שמרביתם חשים תחושת גאווה, ישנה גם תחושה של חוסר וודאות. אין וודאות בנוגע למועד בו תחזור השגרה הקודמת, כמה זמן עוד יימשך שירות המילואים, כמה זמן תהיה להם הפסקה בין הסבבים ומתי תהיה הקריאה הבאה. ישנו קושי להתחייב או לתכנן קדימה והתחושה היא של עמימות במרבית תחומי החיים.
מעבר לכך, חלק ניכר ממשרתי המילואים נמצאו באופן מתמשך או חוזר ונשנה במצבי סכנה, נחשפו למראות קשים, ייתכן שחוו אובדן ובעיקר נדרשו לתפקד בעצימות גבוהה, לעיתים ללא הפוגות, בתנאים פיזיים קשים, ללא שינה מספקת או תזונה מאוזנת. בתוך כך נדרשה גם דריכות פיזיולוגית ונכונות לפעול בכל מצב ובכל תרחיש.
ההקשר בו נמצאים משרתי המילואים
כאמור, המציאות של המלחמה המתמשכת חייבת את משרתי המילואים למעבר תדיר בין זהויות שונות, דבר המייצר מתח מתמיד בין מחויבויות בתחומי החיים השונים. מצב זה עלול להביא לתחושה של "לא פה ולא שם", לייצר תחושת אשמה ולהקשות על היכולת לייצר רציפות למול זהות ספציפית. בנוסף, יכולות להיות ציפיות או דרישות סותרות שהפרט מוצא עצמו "נקרע" ביניהן. המעברים בין תחומי החיים השונים דורשים משאבים רבים, וככל שכמות המעברים גדלה והטווח בין מעבר למעבר מצטמצם, ישנו עומס מנטלי גדול.
חשוב להדגיש כי גם מקומות העבודה והמנהלים נדרשו להמשיך לתפקד בתקופה זו בתוך חוסר וודאות ולייצר פתרונות להיעדרותם של העובדים, להשאיר את הארגון בתפקוד על אף היעדרות העובדים. מצב זה עלול להכביד על מקומות העבודה הן ברמת חלוקת הנטל הארגוני והן במובן הכלכלי, וגם להעלות שאלות על נחיצותו של העובד, על היכולת להמשיך "להכיל" את ההיעדרות, איך ניתן לבנות על העובד ולחלק את המשימות אם לא ידוע לכמה זמן ייעדר או כמה זמן יישאר עד הקריאה הבאה ועוד ועוד. משרתי המילואים אולי חוזרים לשגרה אך זו לא נראית כמו שגרה אמיתית היות שייתכן ויקראו שוב למילואים ולא ברור מה משך הזמן שיידרש להם להתאקלם, להתרגל מחדש ולחזור לתפקוד מיטבי במקום העבודה.
בנוסף, החזרה לשגרת העבודה מתקיימת במקביל לחזרה לסביבות החיים הנוספות – הזוגיות, המשפחה, החברים, התחביבים. בני המשפחה של משרתי המילואים, ובעיקר בני/בנות הזוג, נדרשו אף הם להתמודד עם ההיעדרות הממושכת, שלעיתים יצרה מורכבות גדולה בהיבטים תעסוקתיים, משפחתיים ורגשיים. ההתמודדות המחודשת נדרשת בכל התחומים הללו ועלול להיווצר מתח בניסיון לנהל את כל הזירות במקביל. כל אלה מדגישים את הצורך בתקופת הסתגלות, בגמישות ובחוסן.
בשנים האחרונות רווח המושג של "צמיחה פוסט-טראומטית" (posttraumatic growth), המומשגת כשינויים פסיכולוגיים חיוביים, המתחוללים כתוצאה מהתמודדות עם נסיבות חיים מאתגרות במיוחד, הכרוכים בשיקום ובנייה מחדש של הנחות יסוד ואמונות ליבה שזועזעו (Tedeschi & Calhoun, 1996). בהמשך לכך, ניתן להניח כי אתגרי התקופה הזו מעוררים גם הם שאלות עמוקות אצל האדם: לגבי חייו, לגבי מה חשוב לו לעשות בהם, איך ובמה הוא רוצה להשקיע את זמנו ואיפה חשוב לו להביא ערך בעשייה שלו. שאלות אלה עשויות להשפיע על כל תחומי החיים, ובפרט על ההקשר התעסוקתי.
סוגיות תעסוקתיות בקרב משרתי המילואים
כאמור, הפער בין מאפייני המסגרת הצבאית למאפייני המסגרת האזרחית, עלול לייצר אתגרים ייחודיים. הסוגיות התעסוקתיות המעסיקות את משרתי המילואים בתקופה זו, נוגעות במגוון היבטים בהם תפקודיים, פנימיים, רגשיים וביחסים בסביבת העבודה. להלן תיאור ההיבטים השונים והשפעתם, כפי שעלו במפגשים ובשיח עם משרתי המילואים.
היבטים תפקודיים:
אמירות כמו "אני לא יכול לספק את הסחורה", "אני לא מצליח לעמוד בלו"ז", "אני מגיע לעבודה ולא מצליח לעבוד", "פספסתי כל כך הרבה מאז שעזבתי ואני מרגיש שהלכתי לאיבוד" הם ביטויים נפוצים של משרתי מילואים החווים תחושה של קושי בריכוז ובהנעה עצמית, תחושה של הילוך איטי ובעיקר, נוכחות פיזית אך ירידה ביכולת לתפקד.
מובן כי תחושות אלו מייצרות תסכול רב ואכזבה. אכזבה גם ברמה האישית וגם למול החשש לאכזב את הסביבה. בהקשר זה בולטת ההשוואה לעצמם לפני המלחמה בביטויים כמו "לפני כן הייתי מצליח להספיק", וכן ביטוי של ירידת אנרגיה, עייפות וחוסר מוטיבציה כמו "אני לא מצליח להקים את עצמי בבוקר", "הייתי מעדיף להישאר בבית" ועוד.
היבטים פנימיים הקשורים במשמעות ובערך העצמי:
חלק ממשרתי המילואים חווים תחושת אחריות חזקה שמקשה על חזרה לעיסוקים יומיומיים. למשל: "עדיין יש מלחמה, צריכים אותי יותר שם, אני לא יכול לחשוב שאני כאן ועדיין יש שם חטופים". עבור חלקם, ישנו קושי אמיתי למצוא את אותה תחושת משמעות שהייתה בתוך שירות המילואים, גם בעיסוק האזרחי – "אני לא מרגיש את אותו הדבר כלפי התפקיד שלי, לא מוצא עכשיו את המשמעות בעבודה".
ישנם משרתי מילואים שהמצב מעורר אצלם רצון לבחון מחדש את סדרי העדיפויות שלהם בחיים ואת הנחות היסוד שהיו להם לפני המלחמה. למשל: "אני עומד לחזור עוד חודש וחצי, מה שהכי חשוב לי עכשיו זה המשפחה שלי, לא רוצה להיות תקוע בעבודה". שאלות עמוקות אלה וכדוגמתן, מתחברות לשאלה המהותית של - מה הכי חשוב לי בחיים.
מובן כי הסוגיות צפות ביתר שאת לאור החשיפה לאירועים קשים, הקירבה למוות, אבדן חברים ומכרים, והחשיפה הממושכת לגורמי לחץ וחרדה בעוצמה גבוהה.
היבטים הקשורים ביחסים עם סביבת העבודה – מנהלים וקולגות:
עבור לא מעט משרתי מילואים, רווחת התחושה כי מי שלא היה איתם שם לא יכול להבין אותם - "הבוס שלי כל הזמן אומר שהוא מבין אותי. מה הוא מבין? הוא לא היה שם בכלל. זה רק מעצבן אותי יותר". מובן כי יחסים עם הסביבה, ובתוכה המנהלים והקולגות, נשענים על איכות מערכת היחסים שקדמה ליציאה לשירות המילואים. עבור חלקם, ישנה תחושת אשמה ורצון לפצות על ההיעדרות ועל הגיבוי, מתוך מחויבות לאנשים.
ישנם גם כאלה שחוששים מהאופן בו סביבת העבודה התנהלה בהיעדרם והסתדרו בלעדיהם – "האם זה שהסתדרו בלעדי אומר שאני לא נחוץ? האם מקום העבודה יפטר אותי? האם מקום העבודה בטוח עבורי?, האם ההיעדרות שלי תפגע בי בהמשך הקידום?". הידיעה שהמציאות המשיכה להתנהל כרגיל גם ללא איש המילואים יכולה להציף סוגיות של בטחון וערך עצמי ולייצר תחושות של דאגה ולחץ.
היבטים רגשיים:
ישנם משרתי מילואים שחוזרים לחייהם האזרחיים וחווים תחושות של קוצר רוח, עצבנות או אדישות, יש כאלה שפתאום מגלים שהיבטים שונים באופי שלהם השתנו - "אני מרגיש שאני מתעצבן בקלות, הילדה עשתה בעיות בבוקר ופשוט התעצבנתי, לא הייתי ככה קודם, הייתי ממש רגוע", "אין לי כוח לרעש הזה של הבית, אני מוצא את עצמי מתעייף מכל זה", "אין לי סבלנות לאנשים בכלל, הייתי לגמרי בנאדם של חברים ועכשיו אני פתיל קצר".
יש גם כאלה שחווים מתח בין הזהויות השונות – להיות אב, לפרנס, להיות מחויב למקום העבודה, להקדיש זמן לתחביבים. ישנו קושי למצוא את האיזון בין כל הזהויות שנכון לאדם באופן אישי, וגם נכון למול אילוצי המציאות. הדריכות והאינטנסיביות שאפיינו את שירות המילואים, נמצאים בפער גדול למול החיים האזרחיים ומייצרים לעיתים קושי בוויסות הפיזיולוגי והמנטלי.
גם מערכת היחסים הזוגית והמשפחתית מושפעת מההיעדרות הממושכת. ייתכנו תחושות של זרות, של ריחוק, של כעס, של בדידות, באופן המחייב הסתגלות מחודשת. לעיתים הפערים שנוצרו עמוקים מדי ועלולים לגרום לפרידה ואף גירושים. ייתכנו גם כאן שאלות עמוקות יותר לגבי החיים וחשיבות הקשר בתוכו. כל אלו יכולים להשפיע על הדאגות שהאדם מגיע עימם אל עבודתו.
ישנם גם כאלה שחווים תחושה של בדידות, תלישות, חוסר נוחות – "אני מרגיש תלוש בבית והולך לעבודה, שם אני מרגיש יותר טוב עם עצמי". היכולת להיות בבית לבד, או עם משפחה שהמשיכה להתנהל בלעדי יכולה להציף תחושות לא נוחות. הרצון להיות בעשייה מהווה בריחה ומטשטש את ההתעמתות הרגשית במקומות הלא נוחים.
שחיקה בקרב משרתי המילואים
מעבר לסוגיות התעסוקתיות המשמעותיות שעולות בקרב משרתי המילואים, ולאור הימשכותה של המלחמה, ניכר כי אחת התופעות הבולטות שעולות בתקופה זו, בקרב אנשי המילואים ובכלל, היא תופעת השחיקה. ההגדרה לשחיקה היא מצב רגשי כרוני , הכולל תשישות פיזית, רגשית וקוגניטיבית כתוצאה מחשיפה מצטברת לגורמי לחץ. אדם החווה שחיקה, עלול להרגיש ירידה במידת החמלה והאמפתיה, חוסר ריכוז ומיקוד, תחושת חוסר ערך ועוד. לעיתים עלול להופיע גם ניכור כלפי מקום העבודה (Toker & Melamed, 2017).
במהלך הזמן, שחיקה יכולה להוביל לירידה רציפה ומתמשכת במשאבים האישיים, כך שלאדם קשה "לצאת מזה" והשחיקה הולכת ומחריפה במעגל המזין את עצמו. השחיקה יכולה לנוע בין רצף של הידלדלות משאבים לבין תחושה של "אני על הקצה ולא יכול יותר". היא עלולה להביא לקיומם של מנגנוני התמודדות לא בריאים, למשל, ישנה אפשרות להגברת האינטנסיביות ולעשיית יתר לטובת מניעת מחשבות וזיכרונות כואבים. בנוסף, יכולים להופיע הצפה רגשית גבוהה, קושי בהתנהלות וחוסר תקשורת עם הסביבה (Toker & Melamed, 2017).
עקרון הרציפויות בקרב משרתי המילואים
כלל האתגרים של תקופת המלחמה והקשיים שמתעוררים לאורכה מעלים את הצורך לייצר גישות טיפוליות וייעוציות מותאמות שיאפשרו למשרתי המילואים להמשיך לתפקד ולהתנהל בתוך המציאות המורכבת. באירועי משבר, ישנה חשיבות רבה לשמור על רצפים כדי לסייע למטופלים לגייס משאבים, לתפקד, ולהתמודד עם מה שהתרחש (עומר ואלון, 1994). בהקשר זה, סביר כי אנשי המילואים יתקשו להתנהל, במידה מסוימת, בכל אחת מהרציפויות הקיימות.
ביחס לרציפות התפקודית, ייתכן שיורגש קושי במעבר בין המצבים השונים – מעבר ממילואים לעבודה, לבן/בת זוג, להורה. ישנם גם משרתי מילואים שמצבם המשפחתי השתנה במהלך שירות המילואים, למשל עם לידת תינוק חדש. עלול להיות קושי לבצע את השינוי ולהיות ב"כאן ועכשיו" באופן שפוגע בתפקוד, בדימוי המקצועי או בביטחון העצמי.
למול הרציפות הקוגניטיבית, ייתכן שיורגש קושי במעבר מכללי הפעולה הצבאיים והלוחמניים לכללי פעולה אזרחיים, להבנה כיצד פועלת המערכת הנוכחית מבחינת חוקים, נהלים, תרבות ארגונית וכדומה.
בהיבט הרציפות הרגשית, עלול להיות קושי במעבר מאיפוק, ריסון, עוררות פיזיולוגית ולחץ, למנעד רגשות שקשור לחזרה לשגרה ובתוכו גם הקלה אבל גם געגוע, אשמה, תלישות, כעס ועוד. עלולים להיות רגשות עזים מאוד שקשה להבין את המקור שלהם ולעבד אותם.
ביחס לרציפות החברתית, עלול להיראות קושי במעבר מהלכידות הצוותית הגבוהה במסגרת המילואים לבין המעגלים החברתיים בבית, בעבודה ובקהילה, באופן שעלול לייצר תחושת תלישות, ניכור, הימנעות וקושי להרגיש שייך במעגלים השונים.
כל אלה מבטאים את ההבנה שהחוויות שחווה איש המילואים יצרו בו שינוי מסויים, גם אם כלפי חוץ הכל נראה אותו דבר. בדומה לכך, גם הסביבה שאליה חוזר איש המילואים עברה שינויים. המציאות בבית התארגנה מחדש למול היעדרותו, המשימות בעבודה המשיכו להתבצע בלעדיו והחיים המשיכו במקביל לכל מה שעבר עליו.
דגשים בייעוץ וליווי תעסוקתי למשרתי המילואים
מכל האמור לעיל ניתן לסמן מספר דגשים ייחודיים לעבודה הנדרשת עם משרתי המילואים בהקשר התעסוקתי. הדבר החשוב והמרכזי ביותר בקשר עם איש המילואים הוא לייצר הבנה שכל קושי שהוא חווה בהסתגלות הוא נורמלי. גם אם הוא או סביבתו מביעים ציפייה לחזרה מיידית לשגרה או אף לפיצוי על תקופת ההיעדרות, נדרש זמן להתרגל מחדש לשגרה, לאזן את התגובות הפיזיולוגיות, להיזכר בתנאים הפיזיים של החיים ולעבד ולעכל את כל החוויות העוצמתיות שהיו.
מה שיכול לאפשר את העיבוד של האירועים שחווה איש המילואים, זה המרחב הבטוח, בו יוכל לבחור מה ומתי מתאים לו לשתף בדברים. המרחב הזה צריך לאפשר לאיש המילואים להביא לידי ביטוי כל סוג של תחושה, רגש או מחשבה. בהמשך לכך, במרחב זה ניתן להתחיל לייצר המשגה של אותן תחושות וחוויות, לתת שם לתופעות האלו ולנסות לייצר בהם הגיון ומשמעות עבור איש המילואים.
חשוב להדגיש כי הליווי ניתן בתוך הקשר. המציאות היא כזו שדורשת מאיש המילואים לחזור לתפקוד מיטבי בחייו האזרחיים, מתוך הבנה שהוא עשוי להיקרא שוב לשירות מילואים וגם בו יידרש לתפקד בצורה מיטבית. כלומר, נדרשת שמירה על איזון עדין בין העיסוק ברגשות ובתחושות לבין ההחזקה של התפקוד. חשוב לזכור כי אנשים שונים מגיבים באופן שונה ונדרשים לזמן הסתגלות שונה. בכל הקשר, עשויים לבוא לידי ביטוי מנעד של רגשות בעוצמות משתנות.
לצורך כך ניתן לעבוד על התנועה של האדם בתוך הרציפויות שהוזכרו לעיל. לנסות בתוכן לזהות את התקיעויות והחסמים ולייצר חשיבה על דרכי התמודדות עם אותן תחושות וחוויות שמביאות להימנעות. דרך יצירת רצף בסיפור האישי, מסגור מחדש (reframing) של אירועים, מחשבות ורגשות, ניתן יהיה לייצר נקודות מבט נוספות. למשל סיוע לנועץ לתנועה ברציפות הקוגניטיבית והרגשית דרך עבודה עם ההטיות האישיות במחשבה למול האבחון האישי של הנועץ. כך, לנועץ שמרגיש חובה להשלים את הפערים בעבודה שהצטברו בשל היעדרותו, אפשר להראות שתחושת החובה היא זו שמגבירה אצלו את תחושת האשמה והלחץ. ככל שיבין איך ההטיות בחשיבה שלו מייצרות אצלו רגשות שליליים, ניתן יהיה להתחיל לייצר שינוי במחשבה לכיוונים מקדמים ומיטיבים.
בהקשר זה ניתן לייצר עבודה גם דרך התמקדות בכוחות. גישת הכוחות (The strengths perspective) שמה במרכז את כוחותיו של המטופל ונקודות החוזק שלו, לעומת הבעיות, החולשות והפתולוגיות. גישת הכוחות מניחה שככל שהאדם ממקד את המאמץ בחלקים הבריאים ומסייע להם לגדול, לשגשג ולגבור על החלקים האחרים, כך יוכל לעמוד מול אתגרים ולחצים (כהן, 2000).
חשוב להדגיש כי במקרה של התלבטויות או קושי בקבלת החלטות בכלל ותעסוקתיות בפרט, מומלץ להציע את האפשרות להמתין עם קבלת החלטות משמעותיות עד שניתן יהיה לייצר סדר מחודש במקומות שאפשר, לאפשר זמן החלמה והתאוששות ולארגן מחדש את השילוב בין מעגלי החיים השונים. חשוב לעבוד בצעדים קטנים, לייצר סדרי עדיפויות לטיפול בדברים המהותיים כדי לאפשר הרגשה של התקדמות ושליטה.
לצד כל אלה, חשוב מאוד לשים לב לתגובות חריגות. במידה שהנועץ מפגין תסמינים של פוסט-טראומה כמו מחשבות חודרניות, חרדות, התקפי זעם, דיסוציאציה וכדומה, חשוב מאוד להפנות, ברגישות אך גם בנחישות, לגורמי טיפול ייעודיים.
העבודה עם משרתי המילואים יכולה להתבצע באופן אישי או באופן קבוצתי. התרומה הייחודית של עבודה קבוצתית בהקשר זה, היא ההימצאות של איש המילואים בתוך חדר מראות, בתוך מרחב בו אנשים נוספים שחוו חוויות דומות, מרגישים גם הם תחושות דומות לשלו. בעבודה קבוצתית כזו, מומלץ לכלול התייחסות לשאלות שמעסיקות את המשתתפים באותה נקודת זמן, שיתוף ושיח עמיתים, המשגה ומתן ידע וכלים, וסימון יעדים ומטרות לתקופה הקרובה.
לסיכום, בתקופה ייחודית והיסטורית זו, שהאופק לסיומה עדיין לוט בערפל, משרתי המילואים מהווים עוגן משמעותי במשימת השמירה על המדינה. התקופה מביאה עימה אתגרים מורכבים וחדשים לצד הזדמנויות ללמידה ולפיתוח ידע מקצועי, הנסמך על תשתיות ידע קודמות ומחבר תנועה של חיכוך, למידה ואינטגרציה בין תחומים שונים. מאמר זה נועד לסייע לאנשי מקצוע להבין ולתמוך באלפי משרתי המילואים ובהשפעות שירות המילואים המתמשך, בהקשרי תעסוקה בפרט, ובהקשרי כלל מעגלי החיים המושפעים מכך.
[1] שרית אלפיה-דימנט פסיכולוגית ארגונית מומחית ומדריכה, מטפלת CBT אינטגרטיבי, EMDR, לוגותרפיה ומלמדת בתוכנית להנחיית קבוצות. בעבר מפקדת ביה"ס לפיתוח מנהיגות בצה"ל. Sarit_ad@hotmail.com
[2] אילת ברקוביץ, פסיכולוגית תעסוקתית מומחית ומדריכה, ראש המרכז לפיתוח מסלול השירות במערך מדעי ההתנהגות בצה"ל, דוקטורנטית בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן. ayeletgal@gmail.com
מקורות:
בן חורין, י. (2023). 8 עקרונות להתערבות פסיכולוגית ראשונית בקהילות מזווית קבוצתית-קהילתית. בטיפולנט.
כהן, ב. (2000). גישת הכוחות בעבודה סוציאלית. חברה ורווחה, כ', 291-300.
עומר, ח., ואלון, נ. (1994). עקרון הרציפות: גישה מאוחדת לאסון ולטראומה. פסיכולוגיה. הפ"י, כרך ד' (1-2), עמ' 20-28.
Peleg, O., & Gendelman, L. (2023). Internally displaced people amidst war: The Israeli narrative. The Lancet, 402(10417).
Tedeschi, R. G., & Calhoun, L. G. (1996). The Posttraumatic Growth Inventory: Measuring the positive legacy of trauma. Journal of Traumatic Stress, 9(3), 455–472.
Toker, S., & Melamed, S. (2017). Stress, recovery, sleep, and burnout. In C. L. Cooper & J. C. Quick (Eds.), The handbook of stress and health: A guide to research and practice (pp. 168–185). Wiley-Blackwell.
Comments