קריירה זה דבר כבד, אז צריך לעשות אותו קליל, ליאור פרנקל מרואיין ע"י יובל שפיר

אני קצת מקנא בליאור פרנקל. קודם כל כי הוא מגניב. רק תסתכלו על הכריכה של הספר החדש שלו, 'אני רוצה הכל – מדריך קריירה אלטרנטיבי'.

שנית, ליאור פרנקל לוקח סיכונים שאני כבר לא לוקח. אני יועץ קריירה ויש לי לקוחות. ליאור פרנקל – להיפך. הוא מסרב בתוקף לבקשות חוזרות ונשנות של אנשים שניגשים אליו לאחר הרצאות, ומבקשים שיתן להם ייעוץ קריירה.

העניין השלישי הוא, שליאור צעיר ממני וכבר הספיק לכתוב את הספר שאני רציתי לכתוב, ומשום מה טרם כתבתי, ובמיומנות ראויה לציון.




הספר עושה שימוש במטאפורות קלילות כדי להסביר דברים מסובכים. למשל, הקול הפנימי המנסה לקרקע אותנו לדרך התנהלות מיושנת במסלול הקריירה, מגולם בדמות הדמיונית המשעשעת, 'דוד מנחם'.

ובכלל, הסתקרנתי - איך הוא מצליח לעשות את כל הדברים האלה בו-זמנית? מעניין לציין, שבדרך כלל שואלים את השאלה הזו עלי, ואת ליאור עצמו שמעתי מפנה אותה לאחד המרואיינים בפודקאסט שלו. כנראה עניין של פרספקטיבה.

אבל העניין החמישי הוא החמור מכולם – הוא בכלל לא 'יועץ קריירה', ומעולם לא שמע על האגודה הישראלית לייעוץ תעסוקתי ולפיתוח קריירה. נכון, גם אני עברתי מסלול לא קונבנציונלי ולמדתי את הרוב בעצמי ולא באקדמיה. אבל, הוא לא עבר את עשר השנים שבהן אני עוסק בזה כתחום עיקרי – איך לעזאזל הוא מוציא פתאום ספר קריירה שנראה כל כך קולע למטרה? כנראה שגם ההגדרה 'יועץ קריירה' לא באמת הכרחית כדי ליצור ערך בעולם.


למרבה המזל התגברתי על הקנאה (שקצת הגברתי אותה כאן לשם הדרמטיות), רכשתי את הספר ואף המלצתי עליו לאחרים. המלצה אחת הייתה בחדר הייעוץ לאחת הנועצות, כשרציתי להראות לה עד כמה היא יכולה להגמיש את החשיבה על פיתוח הקריירה שלה לכיוונים חדשים, ואילו דברים יתאפשרו ברגע שזה יקרה. אמרתי לה, 'תשמעי – יש מישהו שניסח זאת טוב ממני'.

המלצה אחרת הייתה לחברה טובה, כשרציתי לעזור לה לרענן את האבק שנצבר על גבי התקווה שתהיה לה קריירה מהנה. תקווה שכמעט נשכחה בין לידות, מעברי דירה ותלאות היומיום.

בקיצור, ציפיתי לראיון עם ליאור בכיליון עיניים.


אני רוצה שאנשים יבינו שאני לא מתנשא

לומר את האמת? כשהתחלתי לקרוא את הספר, והמשפט הראשון היה 'אתה צריך להפליץ יותר', כמעט שהפסקתי. "סתם פוזה של מגניבות, מיחזור של השפה הסחבקית סטייל חוכמת הבייגלה, עם יומרה ל-self help," חשבתי לעצמי.

טעיתי, ובגדול. לשמחתי הרבה המשכתי לקרוא, וכפי שהבנתם, היה שם תוכן חשוב וחכם. שאלתי את ליאור, "למה התחלת ספר על קריירה במשפט, 'אתה צריך להפליץ יותר'?". למען האמת, לא ציפיתי לתשובה כל כך מורכבת.

אני חושב שכמעט כל אחד צריך לקרוא ספרים על קריירה. המילה קריירה היא כבדה. הנושא של קריירה כבד. אנשים לא רגילים להתעסק עם הנושא, בין השאר כי לא סיפרו להם שהם צריכים לדאוג לזה, ואז החיים גורמים להם להבין פתאום שצריך לדאוג לזה. כי מפוטרים או מתייבשים בעבודה, למשל. זה נושא שנחשב לכבד למרות שהוא נדרש.

דייטים ודיאטות זה נושא שצריך לדבר עליו, וכולם מדברים עליו. קריירה זה אותו דבר רק שרמת המודעות הרבה יותר נמוכה. כמות האנשים שבאמת באים לייעוץ קריירה היא כלום לעומת מי שצריך, שזה מאה אחוז מהאנשים כולל אני ואתה.

החלטתי שאכתוב ספר שאנשים שלא רגילים לקרוא ספרים ירצו לקרוא אותו. אז הוא חייב להיות קליל לפני שהוא כבד. חייב למשוך את הקוראים פנימה לפני שאני 'שם עליהם את הפצצות'. לתת להם קצת תקוה לפני שאני אומר להם: רגע, יקח לכם חמש שנים לפני שתשיגו את המיומנות הבאה. רק על להחליט מה תהיה השורה הראשונה – אני בזבזתי זמן כמו על פרק שלם. היתה הרבה מאוד מחשבה.

לי יש את הקול שלי, מי שלא יכול להתחבר לקול שלי לא ירצה לקרוא אותי. אני רוצה שאנשים יבינו שאני לא פלצן, שאני לא מתנשא.

הרי מה הבעיה? הטענה שלי היא 'הלכתם אחרי אמא ואבא, הפנמתם מה שאמרו לכם, אבל אתם לא סומכים עליהם יותר בגלל זה'. אם אבוא מהמקום האקדמי והמלומד, וזוכה פרסי ייעוץ הקריירה, הם לא יקשיבו לי לשניה. אני צריך לבוא אליהם בגובה העיניים, לא לכתוב משהו כמו 'עולם הקריירה מחולק לשלושה חלקים וכו'.' אז בכוונה יש פה קצת פרובוקציה אולי.

ג'יימס אלטושר, סופר ויזם שאני מעריץ, אומר – bleed the first line– כלומר, לדמם את השורה הראשונה. וכך, סיפרתי על משפט מביך שנאמר לי במהלך טיפול שהיה רגע מכונן בקריירה שלי. עבורי, להתחיל מהסיפור הזה, זה לבוא ולהגיד, אני לא חכם גדול, וזה מה שקרה לי, ואולי תזדהו.

גם בפודקאסט שלו, פופקורן, ליאור מראיין שלל דמויות מעניינות ומקפיד על שיחה קלילה ובגובה העיניים. באותה הרוח, השם הנבחר משדר יותר כיף מאשר קריירה, אבל זהו אחד הפודקאסטים המעניינים יותר ללמוד מהם על קריירה, לפחות מהסוג שליאור מתחבר אליו – קריירות של אנשים שהתחילו בתלם, ובזכות גישה פרואקטיבית, הקשבה לעצמם, סקרנות וניצול נכון של הזדמנויות, הצליחו לבנות לעצמם מסלולי עשייה מעניינים במיוחד, וגם להתפרנס מהם.


לרקוד בשני עולמות

הייתי ילד ששיחק כל הזמן על שני הדברים. גם רצה להיות חנון וגם רצה להיות מגניב. הייתי טיפוס חברתי אבל ידעתי שאני חנון. ניגנתי על קרן יער. הדרכתי בתנועת נוער.

הייתי יו"ר מועצת תלמידים מתישהו. וגם את זה עשיתי כשאני כורת ברית עם 'הערסים'. ידעתי מה ידליק אותם במצע, חוץ מעצם העובדה שבכלל מישהו רצה לדבר איתם ולהזמין אותם למפלגה. כך זכיתי בבחירות.

מאוד אהבתי את אבי ודודי שהיו שתי דמויות מאוד שונות – אבא אקדמאי. דוד שלי גבוה ממנו ואיש עסקים אבל הייתי בטוח שהוא שחקן כדורסל.

המסלול של ליאור המשיך במסלול הצטיינות כמעט קונבנציונלי – עתודאי מהנדס אלקטרוניקה, כאשר במהלך השירות הצבאי הוא גם השלים תואר שני בהיסטוריה ופילוסופיה, מהנדס מערכות בחברה, וסטרטאפיסט ששורף שעות על גבי שעות מול המחשב. הוא חי את חלום הפינוקים של ההייטק, אבל בפנים התחיל המשבר. עד אז, הוביל אותו החשש שלא ימצא את מקומו. הוא סבל בעצמו מסינדרום 'דוד מנחם'.

עשיתי משהו שהיה לי נחמד, אבל זה היה מתוך ראייה אופטימית, ומזה שאני תמיד מסתדר. זה לא היה מחובר אלי בכלל, והיה קרע פנימי. גם בסטרטאפ המשכתי במסלול שהוא לפי הספר, רק שהפעם זה ספר הסטרטאפים. זו הבעיה שלי, אני טוב ב"להיות כמו בספר". בסופו של דבר, הגוף שלי היה צריך לספר לי שזה לא טוב.

ליאור החליט לכתוב ספר, על איך צריכה להיראות מערכת הפעלה של טלפון, כדי להנגיש אותו לאנשים כמו סבתא שלו. בפרק השלישי הפסיק לאחר שגילה שכבר עובדים על משהו דומה. היה לו גם בלוג, שכתב בו פעם בחודש מה שבא לו, ואף אחד לא ממש קרא. ואז הגיעה הפניה מהבלוג הידוע הפונה לדור ה-Y, 'מה וזה', שרק התחיל את דרכו.

הייתי הראשון, ומהשבוע הראשון עלה הפוסט שלי, כשהז'אנר שרציתי לכתוב עליו היה טכנולוגיה ואנשים. הייתי מתכנת אבל רציתי לכתוב. רוב הכתבים לא הצליחו להתמיד, וגיליתי כמה אני אוהב את הכתיבה. אבל הייתי גם מורה פרטי, ומדריך מתנדב, וכל הזמן לימדתי, עד שנהייתי מהנדס. וזה חזר לי, שאני רוצה לעשות את זה. השגתי את ההרצאה הגדולה הראשונה שלי, בכנס בברצלונה, על מה שאני כותב עליו - סדרת פוסטים על מה כל כך מושך באינסטגרם. פתאום התחלתי להאמין שאני יכול לעשות דברים, כי קודם זה היה נראה לי כמו פוקס שאני יכול להקים סטרטאפ.

ליאור ניצל את ההפסקה מעבודת המהנדס, ועסק במשך חצי שנה בפרויקט של טיפול בהתמכרות החברתית לסמארטפונים, undigitize.me. המשבר שחווה בהייטק היה לא רק משבר של עשיה. הוא היה גם משבר ערכי. במסגרת הסטרטאפ, עבר ליאור סדנא שבה חזה כיצד מדריך סימפטי ונורמטיבי למראה מלמד אולם שלם כיצד לגרום לאנשים להתמכר לאפליקציות. ליאור נגעל מעצמו והתחיל לשים לב לעניין בסיטואציות נוספות. זה הוביל לפרויקט צד רחב יריעה, במסגרתו ניסה מספר רב של שיטות להציף את הנושא בתודעה, עד שעלה על אחת שהיה לה אימפקט. בדרך למד שיווק באינטרנט, פסיכולוגיה של גולשים, ומה הופך ידיעה לוויראלית, והמשיך לחדד את כישורי הסיפור וההומור האופייני לו. לאחר ההצלחה, הוא גייס מתנדבים והרים פרויקט שהביא אותו להרצות ב- TEDx.

יש לי צמרמורת כשאני נזכר בזה. זה היה מטורף. הייתי מקבל פניות מאנשים שבכו, שאמרו תודה, פתרת לי ריב של שנתיים עם אשתי, למדתי גם לעשות רעש, וגם להשתמש במקורות ידע ולהוות אוטוריטה. זה היה מאוד חכם, לא כי הייתי חכם, אלא כי ניסיתי לעשות לפני זה 13 דברים שלא עבדו.

מי שרוצה לשבת על הספה ולחכות למוות אין לו מה לעשות עם הספר שלי

ליאור מעיד על עצמו באתר האישי, שהוא 'מהמאמצים המוקדמים של העולם החדש'. הוא ירד מהדרך הסלולה, הדרך של העולם הישן ושל דוד מנחם, וכעת הוא נמצא בעולם חדש, בו הדרכים סלולות רק למחצה, או לא סלולות בכלל. תהיתי מהם המרכיבים הסודיים, שמביאים אדם למקום הזה.

בספר ובפודקאסט הוא משתמש לעיתים קרובות בדימוי של סולם, כדי לתאר את הצמי