מוקדש באהבה לכל האמהות והאבות!
משמעות העבודה מהווה מרכיב חשוב בחייו ובזהותו של האדם – הגבר והאישה. האם עבודה זו היא עונש כורח המציאות – או אידיאל בעל ערך עצמי משלו? והאם האידיאל בימינו זהה לגבר ולאישה? במאמר משולבים דעות מרואיינים עם עיון במקורות היהדות ובפילוסופיה הכללית.
*********
מיכל – אישה נאה, בת 37, נשואה פלוס ארבע, מאושרת. "זהו זה! זכיתי בלוטו", היא משתפת. דאגות החיים השוטפות הסתיימו מבחינתה. המשכנתה נעלמה כלא היתה, אפשר להתפרע בקניות וגם לשלוח את הילדים לכל החוגים שירצו – כדי להעשיר את הידע, כמובן, אך גם כדי שיהיו מחוץ לבית ויפנו לה את הזמן. בקיץ הקרוב ובכל חודשי הקיץ הבאים היא תיקח את המשפחה לטיולים לחו"ל, ואף פעם לא יימאס. התלהבותה מגיעה לשיא חדש: "את מבינה מה זה אומר? אני לא צריכה לעבוד עוד!" בעלה, שי – גבר עגלגל בעל גומות חן ענקיות, נראה קצת פחות מאושר מהזכייה הפתאומית. לא שהוא לא שמח לסגור את המשכנתה. גם הטיולים לחו"ל והג'יפ החדש ממש מתאימים לו, והוא אפילו מפרגן לאשתו את ה"התפרעות בקניות". מדאיג אותו קצת אחד הסעיפים, שנכתבו באותיות הקטנות של טופס מילוי הלוטו, שמיכל ושי מילאו ביחד במהלך אחת הסדנאות שהעברתי.
כדי לממש את הזכייה הגדולה צריכים המשתתפים בסדנה למלא טופס ויתור על עבודה, כלומר להתחייב שעד סוף חייהם לא יבצעו כל עבודה יצרנית, גם לא בהתנדבות.
זהו תרגיל קבוצתי ידוע, עִמו אני נוהגת לפתוח סדנאות ומפגשים בנושאי קריירה. הדיון בקבוצה מתחיל בדרך כלל כדיון סוער בין המעוניינים לממש את זכייתם בלוטו למי שאינו מעוניין בזכייה. ברוב המקרים מצליחים האחרונים בסופו של דבר לשכנע את הראשונים לוותר על זכיית חייהם ולהמשיך בחיי העשייה.
בשלב הזה יימצא תמיד בכל קבוצת דיון המשתתף התורן שיאמר: "אבל האם העבודה לא ניתנה כעונש לאדם הראשון?" למה אנחנו כל כך רוצים לעבוד? הלוא הנחש פיתה את חוה לאכול מפרי גן העדן, חוה נתנה גם לאדם לטעום מן הפרי האסור, וכתוצאה מכך שלושת השותפים למעשה – הנחש, האישה והאיש – נענשו. עונשו של אדם – "בְּזֵעַת אפֶּיךָ תּאכַל לָחֶם" (בראשית ג', 19) – נתפש לעתים כענישת עבודה לדורות.
האומנם? - האם העבודה היא עונש שהוא כורח המציאות – או אידיאל בעל ערך עצמי משלו?
עיון בספר בראשית מזכיר לנו כי ייעודו של אדם הראשון כאדם עובד – "וּמִלְאוּ אֶת הָארֶץ וְכִבְשֻׁהָ" (בראשית א', 28), וכן "וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב', 15) – נקבע עוד בטרם מתן העונש. תפקידיו של האדם הם לעבוד, לשמור על יצירת הא-ל ולהמשיך לפתח וליצור בעולם. ביצירה זו הוא מחקה, למעשה, את הא-ל ושותף עמו במעשה הבריאה. בהמשך, בספר שמות, אפשר אף למצוא ציווי לעניין העבודה שהאדם מצוּוה בה: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ" (שמות כ', 9). לפי התפיסה היהודית, העבודה – ואפילו העבודה הפיזית – עושה אותנו לשותפים ליצירה ולבריאת העולם תוך שימוש בכישורים המיוחדים לנו, שהם מתת אל. זהו היישום של "בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ" (בראשית א', 27).
העונש שקיבל אדם, לאחר שנתפס אוכל מפרי עץ הדעת – "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ" (בראשית ג', 17), וכן "בְּזֵעַת אפֶּיךָ תֹּאכַל לָחֶם" (בראשית ג', 19) – מתייחס לעבודת האדמה עצמה, שתהיה לו קשה פיזית, ולא תמיד מתגמלת – ולא למושג העבודה בכללותו. פירוש החזיקוני לפסוקים אלו גורס, כי העונש חל בתקופת חייו של האדם הראשון בלבד ופג כליל עם מותו של האדם הראשון והולדתו של נח.
"לא בראת דבר אחד לבטלה... ידיים לעשות בהם מלאכה" (תלמוד בבלי: ברכות ל"א, ע"ב).
בסך הכול יש במשנה ובתלמוד כ-600 מופעים, בהם מוזכרת התייחסות לעבודה, וברובם ההקשר הוא בשבחה של העבודה (Manheim & Sela, 1991). "גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה" (תלמוד בבלי: נדרים מ"ט, ע"ב). חכמי המשנה והתלמוד לא רק דיברו בשבחה של העבודה; הם גם קיימו בעצמם את דבריהם והתפרנסו מעבודה: הלל הזקן היה חוטב עצים, שמאי היה בנאי, אבא חלקיה היה חופר אדמה, שמעון הפקולי היה עוסק בצמר גפן, ר' יוחנן הסנדלר היה, כמובן, סנדלר, ר' מאיר עבד כלבלר, ר' יוסי בן חלפתא עבד כמעבד עורות, ר' יהושע בן חנניה עבד כפחמי, ר' יצחק עבד כחרש ברזל, רב אדא עבד כמודד קרקעות, ר' אבא בר זמינו עבד כתופר, וכן הלאה (זקהיים, תרפ"ח- 1928). המשנה מציינת שלושה עמודי תווך לקיומו של העולם: תורה, עבודה וגמילות חסדים (אבות א', ב). הנחת המוצא היא שעל האדם לעבוד ולהתפרנס מיגיע כפיו. גם הרמב"ם מכיר באחריות של הפרט לפרנס את עצמו כיסוד לקיומו של העולם ואומר: "לעולם ידחוק אדם עצמו... ואל ישליך אדם עצמו על הציבור", ומביא כדוגמה: "גדולי החכמים – היו מהם חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי המים לגינות, ועושין הברזל והפחמים; ולא שאלו מן הציבור, ולא קיבלו מהם כשנתנו להם" (משנה תורה להרמב"ם, ספר זרעים, הלכות מתנות עניים, י', טז-יז).
בפילוסופיה היוונית העבודה והמלאכה הן תחומים המיועדים לפשוטי העם, לבורים ולעבדים, המאפשרים לפילוסופים ולאצילים לחיות חיי הנאה ולפתח רעיונות עילאיים הקשורים במוח ובנפש האדם. היוונים גינו את העבודה, משום שסברו כי אינה מותאמת לייעוד הרוחני של האדם, שהוא המנוחה וההסתכלות העיונית (ריינס, תשכ"ג – 1963). לפיהם, קשורה צבירת הון דווקא בשחרור מהעבודה, שהיא, כאמור, בזויה. סוקרטס טען כי החוליים והריקבון של המדינה נובעים מאותם בעלי מלאכה העוסקים בצורכי הגוף, וביניהם גם החנווני, הסוחר, הטבח, הרוקח, האורג, הסנדלר והבורסקאי. בעיניו של אריסטו, העיסוק באוּמנויות והמדעים לשם קבלת שכר נחשבים לשפלים ביותר ומתאימים רק לעבדים (אריסטו, תשכ"ד-1964). הוא מוציא מן הכלל את הרפואה, שהיא אוּמנות הנפש ואימון הגוף (אפלטון, 1954).
ומה חשבו הוגי דעות מאוחרים יותר? מרטין לות'ר, ממייסדי הנצרות הפרוטסטנטית (המאה ה-16), טען כי האדם משרת את אלוהיו דרך העבודה וממלא כך את ייעודו בעולם. לפי מקס ובר (המאות ה-19-20), על האדם לעבוד ולהתאמץ ללא הרף כדי לצבור הון, שכן אם אתה עשיר בעולם הזה, ייתכן כי זה מצביע על כך שהאל בחר בך. לפיכך, כדבריו, הפרוטסטנטים עובדים קשה יותר, מרוויחים יותר ואף חוסכים יותר. במאה ה-19 היה זה קרל מרקס, אשר ראה בעבודה את הצלת האדם, משום שהיא מקשרת אותו עם תהליכי הייצור.
אבל ה"עובד" הראשון הוא למעשה א-לוקים. לפי הטקסט המקראי בספר בראשית, הוא עצמו נקט כמה פעולות כשברא את העולם. הפעלים הנקשרים לתיאור מעשה הבריאה הם רבים: "ברא", "ויאמר", "וירא", "ויבדל", "ויקרא", "ויעש", "ויתן", "ויברא", "ויברך", "ויכל", "וישבת" (בראשית א', 31-1; ב', 3-1). בסיום בריאת העולם העניק אלוקים את העבודה כמתנה לאדם.
נחזור למיכל, שזכתה בלוטו ושמחה שלא תצטרך לעבוד עוד יום אחד בחייה. מיכל היא בוגרת אולפנה במרכז הארץ. בלימודיה התיכוניים הושם דגש רב בהכנה לחיי משפחה מושלמים בעתיד, בהם היא תשמש כעיקר הבית. תלמידות האולפנה למדו כי בעתיד יצטרפו לקהל ישראל באמצעות משפחות שהן תקמנה ודורות שיחנכו לתפארת. הבנות כּוּונוּ לממש עצמן באימהות, וכלל לא דובר עִמן באותם הימים על החשיבות בתרומתן לאנושות גם במונחים של עבודה. לכן מיכל, שצמחה מתוך אידיאולוגיית האולפנה, מתייחסת היום אל העבודה כאל צורך כלכלי בלבד, ולא מצליחה למצוא עשייה מממשת שבה תוכל לעבוד.
מיכל הזכירה לי קצת את יוכי, שהגיעה אלי לייעוץ לפני כמה חודשים. יוכי – בת 29, אם לחמישה ילדים, פונתה מביתה באחד מיישובי גוש קטיף. היא אוהבת את ילדיה ואת בעלה וסיפרה כי היא מאושרת במשפחה שהקימה, אך בשלב זה בחייה חשה עצב על שמעולם לא למדה. היא כמהה לצאת מהבית ולממש את עצמה גם בעולם העבודה, אולם נתקעה בשל מחסום ההשכלה. "חבל שלא הכרתי מישהי כמוך לפני עשר שנים", אמרה, "הייתי אולי לומדת קצת, ורק אז מקימה משפחה. להתחיל היום פסיכומטרי ושנות לימודים באוניברסיטה זה כבר לא ריאלי. נראה לי שאיחרתי את הרכבת..." יוכי עסוקה לא רק במציאת האיזונים הנכונים בחייה, אלא גם בצורך לברר מהי אותה עבודה, או עשייה, שבעבורן שווה לה לחפש את האיזון הנכון.
האם רק לגבר העניק הא-לוהים את העבודה כמתנה? ומה עם האישה? מהפסוק: "וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הָאדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱל-ֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א', 27) אנו למדים כי "אדם" הוא שם כולל לזכר ונקבה, ולפיכך ניתן להסיק כי מתנת העבודה ניתנה בצורה שווה לשני המינים. שי, בעלה של מיכל, מאמין בלב שלם כי מיכל תהיה יותר מאושרת בשילוב של עבודה עם אימהות, ולכן אינו רוצה לממש את הזכייה בלוטו. לעומתו, בעלה של יוכי ממש לא מבין מדוע היא זקוקה לעבודה, ומדוע אינה מסתפקת בעבודות הבית ובגידול הילדים.
בנוסף לשם "אדם" קיבלה האישה גם שני שמות המיוחדים רק לה. ראשית, נקראה "אישה": "וַיֹּאמֶר הָאדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת" (בראשית ב', 23); אך בהמשך היא מקבלת גם שם פרטי: "וַיִּקְרָא הָאדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי" (שם, ג', 20).
העובדה, שיש לאותה הישות שני שמות, מרמזת על מצב של מורכבות וכפל ייעודים. בפירושו "עקידת יצחק" מסביר ר' יצחק עראמה את שני ייעודיה של האישה: "והנה בשני השמות האלה נתבאר שכבר יש לאשה שתי תכליות: האחד – מה שיורו עליו שם אשה, כי מאיש לוקחה זאת. וכמוהו תוכל להבין ולהשכיל... והשני – עניין ההולדה [...] וגידול הבנים כאשר יורה עליה שם חוה, כאשר היא היתה אם כל חי". לפי הסבר זה, התכלית הראשונה של האישה, הקשורה בהתפתחות אישית והעצמה, משותפת למעשה גם לה וגם לבעלה, ואילו התכלית השנייה ייחודית רק לה - לידת הילדים וגידולם. מימוש ייעוד האימהוּת יוצא אל הפועל במרחב הביתי. "עקרת הבית" היא עיקרו של הבית, ומימוש ייעוד הנשיות יוצא אל הפועל גם במרחב החברתי וביציאה לעבודה (אדמנית ווסרמן, תשס"ה-2005).
וכך כותב הרב אהרון ליכטנשטיין ז"ל: "צריך בהחלט לחנך את הבת להגשמה אישית. לא במקום חיי משפחה, כאם, אלא בצד זה... בהחלט כדאי ורצוי לפתח קריירה, הן מבחינת החברה היכולה להפיק מכך תועלת והן מבחינת תחושת הייעוד וההגשמה של האשה" (ליכטנשטיין, תש"מ – 1980).
יש הרואים בהחלטתן של נשים לגדל את ילדיהן ולבחור באימהוּת סוף ליכולת המימוש העצמי של אותן הנשים וסוף לקריירה שהיתה יכולה להיות להן. כיועצת קריירה אני נפגשת עם הרבה מאוד נשים, הרואות באימהוּת חלק משמעותי ונכבד מהמימוש האישי שלהן ואינן מתביישות בה כלל וכלל. הן בוודאי לא רואות בבחירתן לגדל ילדים סוף לקריירה שלהן. גם כשאישה מחליטה לעכב או לדחות את פיתוח הקריירה שלה לשנים בהן ילדיה יתבגרו, נעשית ההחלטה מתוך בחירה מודעת ומתוך הגדרה אישית לערך "מימוש". לא מעט נשים מוצאות את הדרך להישאר בתחום המקצועי שלהן, בידיעה כי כך הן משמרות את ערכן המקצועי בתוך תחום העניין שלהן, ושבעתיד, כשיהיה להן מתאים יותר, תוכלנה להמשיך ולסלול את דרכן המקצועית. בחירה זו היא בחירה במסלול, המשלב קריירה ואימהוּת באופן המספק מימוש בשני הייעודים. האימהות נתפסת על ידיהן כחלק מהגשמתן האישית – ולא כאילוץ המעכב מימוש.
בעידן, בו התרבות האנושית המערבית קוראת לשוויון הזדמנויות ושוויון בין המינים, ראוי לזכור כי שוויון זה צריך שיהיה למען מטרת היעדר אפליה הפוגעת בזכויות הנשים – אך לא לצורך קיום שוויון במהות הייעוד של כל מין ומין, שכן ייעוד זה שונה בטבעו עוד מימי בראשית. חוה, הקרויה "אם כל חי", הורישה לנשים גם את תפקיד האימהות, המהווה חלק ממימושן בעולם הזה.
ביקשתי פעם מנשים בנות 40-53 לכתוב באופן חופשי את דעתן לגבי אימהות, מימוש וקריירה. וכך כתבה אישה שמטפלת בתחום האוֹמנויות:
מימוש קריירה מזין אותי כאדם, והדבר גורם לי להיות אדם מאושר יותר באימהות שלי, ומעבר לכך מהווה דוגמה אישית לילדיי לדמות של מבוגר מתפתח. ייתכן שכשילדיי יהיו בוגרים יותר וחלק מהזמן שאני מקדישה כיום לשהות אִתם יתפנה, אקדיש שעות רבות יותר למימוש בתחום הקריירה; אך נכון להיום אני לא מרגישה פספוס בתחום זה.
דבריה עולים בקנה אחד עם קולם ההולך והגובר של פסיכולוגים בשנים האחרונות, המצדדים בתרומתה של האישה העובדת לטיפוח ילדיה. אלה טוענים שהרגשת הסיפוק של האישה, בין שהיא עובדת בתוך הבית ובין מחוצה לו, היא אחד הגורמים החשובים ביותר בהתפתחות הילד. במחקרי חברה שנעשו בארץ, נמצא כי התפתחותם של ילדים לשני הורים עובדים, טובה בדרך כלל מזו של ילדים במשפחות שבהן רק האב עובד מחוץ לבית (ריכטר, 1992).
עד לא מכבר היה הגבר המפרנס העיקרי ונמצא רוב שעות היום מחוץ לבית, והאם-הרעיה היתה מגדלת את הילדים וממעטת לעבוד, אבל כיום אנו עדים לטשטוש הגבולות, הן מבחינת יציאתה של האישה לעבודה והן מבחינת נוכחות משמעותית יותר של האב בגידול ילדיו. המשפחה הולכת ותופסת מקום של עדיפות, לפני צבירת הון ורכוש. כיום אין אבות צעירים מוכנים לוותר על שותפות מלאה בגידול הילדים. האיזון בין חיי העבודה לחיי המשפחה נמצא בראש סדר העדיפויות שלהם.
בעבר שרו אמהות שיר ערש על אבא, שיצא מוקדם לעבודה ויחזור רק בלילה עם מתנה. היום שירי הערש הללו אינם רלוונטיים. מתנתו המודרנית של האב היא היותו נוכח משמעותית בתקופות הילדות והבגרות של ילדיו. אבא וגם אמא מממשים את עצמם בהורות ובעבודה גם יחד, והמילה "יחד" מתייחסת הן לתפקידם הזוגי בגידול הילדים והן למציאת האיזון הנכון של כל אחד מהם כלפי הבית וכלפי העבודה – ביחד.
על קביעת סדרי עדיפויות בין משפחה לעבודה ניתן ללמוד גם מהטקסט המקראי. כאשר באים השבטים ראובן, גד וחצי שבט מנשה אל משה בבקשה להתיישב בעבר הירדן המזרחי, הם מנסחים כך את בקשתם: "גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ" (במדבר לב', 16). משה מתקן אותם ומבהיר להם מהו סדר העדיפויות הראוי: "בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ" (במדבר לב', 24). משה מלמדם להקדים משפחה לרכוש.
משמעות העבודה מהווה מרכיב חשוב בחייו ובזהותו של האדם––הגבר והאישה––ובקיומה של החברה. העבודה מספקת לאדם צורכי קיום, פרנסה וביטחון. היא ממלאת את צרכיו החברתיים ומספקת לו צרכים רגשיים בתחום המימוש העצמי. העבודה היא עשייה המלוּוה ביצירה אנושית ושותפות בפיתוח העולם ובשמירה עליו במובן של 'מותר האדם מן הבהמה'. העבודה אינה עונש וקללה לאדם, כי אם ברכה, והיא מאפשרת לו חיי מלאי משמעות ושותפות בקידומו ופיתוחו של העולם.
מקורות
אדמנית, ב', ווסרמן, נ'. (תשס"ה - 2005). סדר נשים – האשה במשפחה ובחברה לאור המקורות. תל אביב: המרכז ללימודי האשה והמשפחה, מכללת 'תלפיות'.
אפלטון. (1954) גורגיאס (עמ' 94), ירושלים: האוניברסיטה העברית.
אריסטו. (תשכ"ד–1964). הפוליטיקה, (ספר א', פרק יא', עמ' 59). ירושלים: הוצאת מאגנוס.
זקהיים, א'. (תרפ"ח- 1928). התורה והמלאכה (עמ' 1-14). ירושלים: דפוס העברי של יחיאל ורקר.
ליכטנשטיין, א. (תש"מ – 1980). על חינוך להגשמה עצמית ולקריירה (עמ' 161), מתוך ב. רוזנפלד (עורך), האשה וחינוכה. הוצאת אמנה.
ריינס, ח. ז. (תשכ"ג-1963). באהלי שם: מסות ומחקרים במוסר במשפט ובסוציולוגיה הישראלית (עמ' 72), ירושלים: הוצאת מ. ניומן, מכון סורא ע"י הישיבה אוניברסיטה.
ריכטר, י. (1992). כלים שלובים – בין קריירה למשפחה, הוצאת עם עובד.
Manheim, B., & Sela, A. (1991). Work values in the Torah. Journal of Psychology and Judaism, 15(4), 241-25