סיפורה של ברטה, בת ה-77, מאפשר הצצה להתפתחות התעסוקתית של אישה שגילתה תשוקה לאמנות בצעירותיה, אך הערכים אותם ספגה מהבית וממשפחתה הביאו אותה לסטות מתוכניותיה המקוריות. הקוראים מוזמנים להיחשף לקריירה לאורך תקופות ההתפתחות של הפרט ולהסיק השלכות על עצמם ועל לקוחותיהם.
**************
תמיד התעניינתי באנשים ובקריירות שלהם. אהבתי לכתוב סיפורי מקרים. מפגשים עם אנשים לימדו אותי כל מה שאני יודעת בתחום מומחיותי. הלימודים באקדמיה תרמו לפן התיאורטי ולארגז כלים שהתעשר לאורך השנים.
את ההשראה לספר את סיפורה של ברטה קבלתי בימי קורונה הארוכים וזמן קצר לאחר שהקשבתי להרצאות של מנטורים, יועצי קריירה, פסיכולוגים תעסוקתיים ואחרים.
בסוף אחד ממפגשי ה"זום" חשתי צורך לחזור לשטח. המשכתי לתת יעוץ בהתנדבות, ללוות מטופלים ונועצים ולתמוך בהם בתקופה של אי וודאות, להיות בשביל אלו שחיפשו תמיכה רגשית והקשבה ולסייע למבקשים ליווי בבניית מסלול פרקטי שיחזיר אותם למעגל העבודה. צפיתי בהתמודדות הפרואקטיבית והבלתי נלאית של שלושת ילדי, בעלי העסקים העצמאיים ועדין נותרתי מתוסכלת. חיפשתי סיפור אחר, לא ייחודי לימי קורונה.
סיפורה של ברטה עשוי להוות השראה ולעורר תקווה שחלומות מתגשמים ואף פעם לא מאוחר.
ברטה, פנסיונרית בת 77, יצאה לפנסיה לפני כ14 שנים במקביל לבעלה שפרש באותה העת מעבודתו. מאז עוסקת ברטה בלימודים וביצירה, מממשת את כישרונותיה וחשה מרוצה ומסופקת.
ברטה חברה ותיקה, מגיל 14. נפגשנו בצופי יפו, היא לא התבלטה ולא משכה את תשומת ליבי, נראתה צנועה ונחבאת אל הכלים. לקראת הגיוס לצה"ל נפגשנו בנסיבות אישיות יותר. הקשר בינינו נמשך לאורך השנים ובסביבות גיל 55 גיליתי שחל מהפך בחייה. היא החלה לפרוח. בצניעות האופיינית לה תפסה יותר מקום ועוררה סקרנות, הציגה פסלים שיצרה על מדפי ביתה וסיפרה שהיא משתתפת בחוגי אומנות. ברטה ופסליה עוררו את תשומת ליבי והתגבש בי הרעיון להכיר את סיפורה כאדם, בעיקר מהזווית התעסוקתית. ברטה היתה עבורי תעלומה, פניתי אליה בהיסוס אך מתוך תחושה שתשמח להתראיין.
סיפורה של ברטה:
"עליתי מבולגריה עם הורי בגיל 5. תחילה גרנו ביפו. אבי עסק ביבוא ויצוא מתורכיה, התעשר מהר מאוד וקנה בית בבן יהודה בת"א. הספקנו לגור שם שנתיים, סיימתי כיתות ב' ו-ג', אבל זמן קצר אח"כ אבא פשט רגל וחזרנו ליפו".
"החלק היציב במשפחה היתה אימא : אבא היה אדם מקסים ואיש טוב אבל אחריות ופרנסה לא היו בראש מעייניו", "כסף בא וכסף הולך" נהג לומר. "אימא למדה תפירה בבי"ס מקצועי לבנות בבולגריה וכשעלו ארצה נאלצה לצאת לעבוד. היא מצאה עבודה בבית מלאכה קטן לקונפקציה והפכה למפרנסת העיקרית בבית. נראה שאהבה את עבודתה והלכה לעבוד ברצון".
ברטה : "למדתי ביסודי ולאחר מכן בעירוני ז', תיכון תחרותי שרבים מתלמידיו נשרו". ברטה התמידה, אך לא היה לה קל. בחרה במגמה סוציולוגית, העדיפה את התחום ההומני, "נמשכתי לספרות וגם לדקדוק עברי," היא מדגישה. שאלתי איך היא מתחברת לדקדוק והיא ציינה כי היא מסתמכת על שמועה רווחת – "מי שטוב במתמטיקה טוב גם בדקדוק". לדבריה, בקושי שרדה במתמטיקה אך עדיין החזיקה בתזה הזאת.
לעומת זאת היא נזכרת שהייתה לה קליטה טובה מאוד לשפות. "לדעתי המורה למתמטיקה היה גרוע. ושעורים פרטיים בזמנו לא ממש היו לי, מי שלא קלט בכיתה נותר מאחור". בשמץ התרגשות היא מוסיפה, "כבר ביסודי אהבתי מאוד מלאכת יד.
ברטה התגייסה לנח"ל בשנה הראשונה ושירתה בקיבוץ כפר גלעדי. ליד המעונות היה מאהל בו התרכזו חיי החברה. ביוזמתה התנדבה לקשט אותו, נהנתה מאוד מהעשייה וזכתה למחמאות. לשאלתי אם היתה בילדותה בחוגי אמנות היא מספרת שלא זכור לה שהיו חוגים בזמנו. בשנה השנייה לשירותה עברו לשדה בוקר והיא מונתה לאקונומית, אחראית על קניית המצרכים בקיבוץ, תפקיד שנחשב אחראי וכלל קורס הכשרה קצר. אף שציפו שתישאר בקיבוץ, היא בחרה "לצאת לחיים".
ברטה, כמו רבים מחבריה תכננה ללמוד, "השתוקקתי ללימודים אקדמיים: הייתה לי נטייה ללכת ללמוד באוניברסיטה או בטכניון אך לא הייתי מגובשת". היא אספה אינפורמציה על מקצועות שונים ובמקביל שמעה מאנשים שהכירו אותה אומרים "את בטח תלכי לבצלאל". ברטה הייתה מודעת לנטייתה לאומנות, זכרה כמה התלהבו מעבודותיה, גם אימה וסבתה עסקו לפרנסתן בתחומים הנושקים לאמנות.
הכיוון התגבש ובאופן טבעי פנתה לצעד הבא, למצוא דרך לממש את רצונה. ברטה ידעה שמבחינה כספית תיאלץ לסמוך אך ורק על עצמה. היא הפסידה שנת לימודים שבמהלכה חסכה כסף לשכר לימוד בעבודה כפקידה בבנק. כשחסכה די כסף נסעה לירושלים ועד היום מתפעלת מהאומץ שהיה לה לנהל את כל ענייניה לבד, ללא עזרה כלכלית של ההורים "הם גם לא היוו גורם תומך או מייעץ".
במשך יומיים שלושה התגוררה אצל חברה ירושלמית, עברה מבחני קבלה ממושכים והתקבלה לבצלאל. ברטה אספה אינפורמציה על המחלקות השונות, חשה שנמשכת יותר לתלת ממד והתקבלה למחלקת עיצוב המוצר- גרפיקה, תכנון אריזות וכד', תחום שבאותן שנים היה עדיין בחיתוליו אך הדגש היה על הפן העיצובי שמאוד משך אותה.
בשלב הבא החלה לחפש מקום מגורים סמוך לבצלאל, שגם אותו ידעה שתצטרך לממן. פנתה ביוזמתה ל"בית ליגת נשים" אך נדחתה בתואנה שהכל מלא. ואז נזכרה בפולה בן גוריון, שבתקופת היותה אקונומית לא פעם "התעמרה בה" והעירה הערות על עבודתה. ברטה התרשמה שפולה גם העריכה את החריצות והאחריות שלה.
יום אחד, מספרת ברטה, "פולה ראתה אותי בשיער פזור ומאז החלה לקרוא לי "מונה ליזה". "הכינוי החמיא לי. פניתי אליה לעזרה ופולה נענתה. היא הציעה לי להוסיף את חתימתה למכתב הבקשה למגורים ובאורח פלא נמצא לה חדר עם עוד שתי סטודנטיות למשך שנת הלימודים הראשונה". ברטה מצאה גם עבודה חלקית במוזיאון ישראל במכירת כרטיסים וקטלוגים ובשנה השנייה שכרה דירת שני חדרים עם חברות.
לפני תחילת השנה השלישית נאלצה להפסיק את לימודיה. אביה שוב פשט רגל וברטה עזבה הכל וחזרה הביתה, "תכננתי לעשות הפסקה ולחזור כדי לסיים את השנה השלישית ולקבל תואר ראשון אך "החיים חזקים מאתנו". "תפנית משמעותית חלה בחיי. הכרתי את 'בחיר ליבי' ותוך מספר חודשים נישאנו". נושא הפרנסה עלה למקום הראשון בסדרי העדפותיה וללא היסוס התחילה לעבוד בעקר בחצאי מישרות. מצאה עבודה במרכזיה הבינלאומית כטלפנית. בזכות הידע שלה באנגלית וגם בצרפתית, שלמדה מסבתה, שם עבדה כ-3 שנים.
כשהבת הבכורה נולדה מצאה עבודה ליד הבית בהנחיית חוגי אמנות במתנ"סים ובמשך מספר שנים שמה דגש מרכזי על גידול שתי בנותיה. כשגדלו שמעה שקופ"ח מכבי פותחת מרכז יום לקשישים, קפצה ברטה על ההזדמנות. היא עבדה מספר שנים כמדריכת אמנות לקשישים שעברו אירועים מוחיים אך מנטלית היו צלולים. "זו היתה עבודה מהממת", היא אומרת בהתלהבות, ובמהלכה עשתה גם קורס שנתי להדרכת קשישים בתל השומר, בו רכשה ידע בהדרכה וגם עקרונות בסיסיים בפסיכולוגיה של הגיל השלישי. במקום העבודה מנהליה לא חסכו ממנה כל חומר שביקשה לרכוש אבל "דברים טובים נגמרים מהר". המקום לא היה רווחי ולאחר מספר שנים נסגר.
בעקבות סגירת המקום ברטה חוותה משבר רציני וגם רבים מחבריה לעבודה התאכזבו. לברטה הוצעה אלטרנטיבה, להמשיך לעבוד בתפקיד שבעיקרו מזכירותי ביחידה ל"טיפולי בית". בזכות ניסיונה בהדרכת קשישים הציעו לה כעבודה נוספת להעסיק קשישים בבתיהם בעבודות יצירה.
עם הזמן העבודה במזכירות לא אתגרה וגם שכרה לא עלה ובהזדמנות הראשונה, כשבעלה יצא לפנסיה, החליטה שהיא הולכת בעקבותיו. כך, בגיל 63 חשה ברטה כי מיצתה את עולם העבודה ובחרה לסיים את הקריירה התעסוקתית שלה, תפנית זו מזכירה את דברי גייל שיהי (1985): "לראשונה בחייהן מתחילות נשים בנות 55-65 לעמוד על ערכן האמיתי."
ברטה: "אז מה אני עושה בזמן הפנוי ?" ברטה אינה שוקטת על השמרים, היא שמעה כי ליד בית ציוני אמריקה בת"א מפעילים חוגי אמנות מטעם מוזיאון ת"א. החוג הראשון שאליו נרשמה היה רב תחומי. היא למדה לעבוד עם כל מיני חומרים, כגון עיסת נייר וגבס. "היה מאוד יצירתי ומאוד נהניתי", היא מציינת בהתלהבות.
בתום השנה קיבלה חיזוקים רבים מהמדריכה של הקורס שהציעה לה ללמוד אצל אחד משני פסלים -הראשון, ממוצא רוסי, איש יותר נוקשה, ולשני גישה יותר פתוחה ויצירתית. היא למדה פיסול חופשי אצל השני "ושם היה לי כייף גדול". ברטה למדה עוד שלוש-ארבע שנים, לאחר מכן עברה לפסל אחר, שאצלו בקשה ללמוד "עבודה יותר ריאלית, לצייר תווי פנים וכד'". כיוון שקודם עשתה דברים יותר מופשטים, רצתה להרחיב את הידע שלה ולעבוד גם עם מגוון חומרים חדשים, כגון אבן, מתכת וחימר.
במשך מספר שנים ברטה למדה ויצרה, הרחיבה את הידע שלה ואת הביטחון ביכולותיה. בקורסים יצרה קשרים עם הרבה נשים מקסימות, ושוב זכתה למשובים, מהם למדה. לאחר עידוד רב התחילה להשתתף בתערוכות. בהדרגה, נחשפה לעולם והחלה "לשחות בעצמה".
היא הציגה בירושלים בקניון ממילא, שם מוצג פסל שלה כבר שנים, הציגה בלובי של בנק הפועלים ושל תיאטרון הבימה ובהנגר ביפו. היום היא חברה ב"ארגון אמני חולון". עם זאת, גולת הכותרת ושיא משמעותי עבורה אירע לפני כ-3 שנים כשהוזמנה להשתתף עם עוד כמאה אמנים ישראלים בתערוכה במוסקבה. המשובים לקחו אותה למקומות רבים ומגוונים. היא פרחה, יצרה ונהנתה. "הצלחתי למכור שני פסלים", ברטה מדגישה בגאווה.
היא מקווה מאוד למכור יותר כדי שתוכל לעבוד גם עם חומרים יקרים, לעשות יציקות גדולות יותר, "וגם השתתפות בתערוכות אינה זולה". היא מדגישה.
לקראת סיום הריאיון אני שואלת אותה: "ברטה, איך היית מגדירה את עצמך היום?" היא עונה בהתלהבות וללא היסוס: "אני מרוצה ומסופקת ממה שאני עושה, חזרתי לנקודה שמאוד אהבתי, אבל בגיל מאוחר. חבל לי שקצת מאוחר, יש חומרים שקשה לי לעבוד איתם פיזית ויש חומרים יקרים מדי אבל אני מאוד מרוצה", היא מדגישה ופניה מתמלאות אור. "אני מרוצה מהנישה הזאת, זה מספק אותי, הלוואי שיהיה לי כוח להמשיך עם זה...."
אני חוזרת על שאלתי: "איך היית קוראת לעצמך?" "אני מפסלת", היא עונה ואני מנסה לדייק אותה: "את פסלת יקירתי", וכמו הד היא עונה, "אני פסלת".
"מי את במהותך ברטה?" אני מקשה, והיא עונה מיד ובלא היסוס: "קודם כל אני אימא "כבר בילדותי הזדהיתי עם אימא שלי, נהניתי לטפל באחי הצעיר ועשיתי זאת במסירות ובאהבה".
ואם לא היית הולכת ללמוד בבצלאל מה היית לומדת? היו עוד מחשבות, כיוונים שנמשכת אליהם? היו חלומות? אוטומטית היא עונה שאין לה מושג ולאחר קצת מחשבה ועידוד מצדי היא אומרת –"כנראה הוראה". ואני מצביעה על הקריירה התעסוקתית שלה שברובה עסקה ברטה בהדרכה ונהנתה.
"משפחה ויחסים מייחדים חלק ניכר גם מנושאי הפסלים שלה": אימהות, זוגיות, ילדים, אם וילד, משפחתיות. "בעצם הכל אצלי סביב יחסים", היא מציינת.
"ניכר שיש מסר שהיא רוצה להעביר ויש קו מאפיין" , אומרות חברותיה.
מחשבות והרהורים:
את ה'שביל' (ינאי, 2000) ברטה זיהתה בגיל 20. בחירתה משקפת את מהותה הפנימית–כמיהתה ליצירה. אולם הערכים אותם ספגה מקבלים קדימות ומובילים אותה לפשרות. היו לה משימות קודמות, להקים בית ומשפחה וכמו מרבית בני דורה השביל מתעקל והיצירה נדחקת הצידה. הריאיון מתאר את תהליכי התפתחותה האישית והתעסוקתית לאורך חייה. הסיפור של ברטה מייצג את סיפורם של בני הגיל השלישי ושל בנות התפוצה הבולגרית. בספרה של שיהי (1998), תקופה זו של בני 45–85 כונתה כ'בגרות שניה'.
כשברטה עשתה את התפנית ופתחה דרך למימוש כישרונותיה חזרה לאחור כאישה בוגרת ובשלה ובדרכה הפרגמטית, לא חזרה להשלים תואר אלא בחרה לרכוש ידע ומיומנויות. בחרה להתנסות בכלים וחומרים שונים, להתמסר ליצירה ולמצוא את הנישה שלה.
אכן Mona Lisa" ֹ" - כמה קלעה פולה בן גוריון (האישה והאגדה)!
ברטה נערה שקטה בת 20, נוצרת סוד ופולה רואה את הקסם לצד הצניעות ואת הנשמה, לצד האופי החזק. תפיסות העולם והערכים שהגדירו אותה לצד הכישרון והפוטנציאל.
"השביל חכם מההולך בו", כותבת אורניה ינאי. רבים מצפים בכיליון עיניים לפנסיה בה יממשו את חלומותיהם הדחוקים וגם ברטה מתמקמת בסוף "בנישה שלה".
לסיכום, פגשתי אישה בשלה ומסופקת. ברטה גידלה את עצמה, ביססה את חייה על ערכים של נאמנות למשפחה כתנאי הכרחי אך תמיד היתה שם גם נאמנות חבויה לאש שבערה בקרבה. היא לא "ידעה" לספר את סיפור חייה, לא ידעה שתהייה "מפסלת" (יאלום, 2018). עם זאת, החליטה החלטות בהתאם לתפיסותיה וכשהעיתוי נכון היא לוקחת את הרשות ומשקיעה את עצמה ביצירה.
בעקבות הריאיון עלו לי שאלות רבות, בעקר סביב נושא המגדר וסביב תפיסת העבודה אצל נשים לאורך הדורות (אורבך, 2003).
ובהקשר לזמן הנוכחי – מה תרומתם של משברים, מעברים ומצבי אי וודאות על פיתוח חוסן, עצמאות ומוכנות לשינוי והשפעתם על תפיסתן העצמית של נשים ועל בחירותיהן לעומת גברים בגילאים שונים?
____________________
[1] מלכה מאיר, מ.א., פסיכולוגית תעסוקתית מומחית-מדריכה, mlaca13@bezeqint.net
מקורות
אורבך, ע. (2003). נשים בעבודה. כתר.
יאלום, א. (2018). להיעשות אני –כנרת זמורה ביתן.
ינאי, א. (2000). לכל אדם יש שביל. הוצאת מודן.
שיהי, ג. (1985). מפלסי דרכים -זמורה ביתן.
שיהי, ג. (1998). מעברים חדשים-זמורה ביתן.