כיצד פילוסופיית ה"דרך" של קונפוציוס עשויה להיות רלוונטית לחיפוש דרך בעולם העבודה העכשווי? המאמר מציג בקצרה את רעיון הדרך הקונפוציאנית לאור החיבור המוכר בשם "תורת הגדול" המציע שמונה צעדים בחקר עצמי כפתח למימוש עצמי. בהמשך מוצג מקרה מבחן של יישום השיטה העתיקה והמרוחקת, לכאורה, בזמן ובמקום, כאן ועכשיו, במסגרת פרויקט התנדבותי עם קבוצת נשים בסיכון, הנחושות לחזור להיות שותפות מועילות בחברה.
מבוא
מטרת המאמר היא בחינה של האפשרות להחיל את רעיון ה"דרך" בקונפוציאניזם הסיני ככלי עזר לקבלת החלטות בצמתי-חיים, בפרט בהקשר של בחירת קריירה. אקדים ואומר: אינני יועצת קריירה ואינני חוקרת קריירה. אני עוסקת בפילוסופיה סינית כחוקרת, מורה ומנחת קבוצות בפרויקטים התנדבותיים שונים ובפרט עם נשים במצוקה. במהלך השנים גיבשתי מתודולוגיה הנשענת על טקסט קונפוציאני קלאסי שמציע שמונה צעדים בחקר עצמי ועשוי להוביל להבנה טובה יותר של הדרך (דאו). אני מבקשת להציע כאן מבט משלי על קריירה כ"דרך". בבסיס ההצעה עומד קשר אינהרנטי בין תיאוריה לפרקטיקה בקונפוציאניזם.
חלקו הראשון של המאמר נוגע למספר השלכות תיאורטיות ביחס לרעיונות קונפוציאניים קלאסיים של ידע, למידה בדיאלוג, אמונה ביכולת האנושית לשנות, שמחה במעשה, הבנת האחריות של האדם כלפי אחרות ואחרים בחברה, ומימוש עצמי. מובלט בו הרעיון הקונפוציאני של דרך (דאו) בהקשר של מימוש עצמי, והתפיסה כי תוך כדי המימוש העצמי של הזולת מתרחש גם מימושו שלו. החלק השני במאמר מציע יישום של הרעיונות שלעיל - כי שותפות בדרך ההומניסטית הקונפוציאנית עשויה להביא לתפיסת עצמי חדשה וברורה יותר, שמובילה הן את היועצת והן את הנועצת להבנה משמעותית ובחירה בהמשך דרך שיש בה סיפוק ושמחה. בחלק זה מוצג מקרה מבחן הלקוח מפרויקט התנדבותי עם קבוצת נשים במצוקה, הנחושות לחזור להיות שותפות מועילות בחברה.
מהו קונפוציאניזם?
קונפוציוס (קונג דזה) שחי בסין של המאות הששית-חמישית לפסה"נ, נחשב המורה הראשון באסכולת ההומניזם הסיני שנקראה לימים על-ידי החוקרים בעולם המערבי "קונפוציאניזם". קרוב לוודאי, קונפוציוס הוא המורה החשוב בסין לדורותיה, גם אם לא הציג לתלמידיו תיאוריה, לא ייסד אסכולה משלו ובוודאי שלא קרא לה בשמו. לא זאת אף זאת, קונפוציוס, הוא כנראה הראשון בעולם שראה את היחס האנושי כבסיס לשיטה פילוסופית (Ames, 2020).
ספר המאמרות המיוחס לו איננו חיבור של קונפוציוס, כי אם אסופת דיאלוגים קצרים של המורה עם תלמידיו, אשר קיבצו התלמידים והעלו על הכתב. המבנה הדיאלוגי מזכיר לעתים שיחת תלמיד ורב ב"חדר" היהודי. תלמיד מקשה והמורה מציע; המורה שואל, ותלמידיו עונים. הספר מגיש רמזים, ועלינו מוטלת מלאכת הפיענוח. בהקשר זה חשוב להבין כי דו-שיח אינו רק צורה ספרותית של כתיבה, אלא הוא ביטוי חיוני לדרך הקונפוציאנית, הנסללת לאורך דורות רבים תוך פסיעות הצועדות והצועדים בה, תמיד בדיאלוג ובהנחיה של מורות ומורים, יועצות ויועצים. הדו-שיח הנרקם מחייב קשב של אחת לזולתה, פתיחות לדעות שונות, נכונות לגמישות רעיונית, קריאה לחשיבה משותפת, והכרה ביכולת להשפיע על אחרות ואחרים.
דרך (דאוֹ 道)
רעיון ה"דרך" הוא הרעיון הקונפוציאני המורה על שלמות, מופלא, נשגב, ואפילו "אלוהי." חשוב לדעת שאין בהומניזם הקונפוציאני רעיון של אל חיצוני לעולם (טרנסצנדנטי), כל-יכול ואחראי לקיום, ולפיכך מוטל כל כובד האחריות על האדם עצמו. הדרך כשלמות, נתפסת תמיד כאידיאל(Patt-Shamir, 2005) . היא איננה מטרה בת-השגה, אלא היא שאיפה מתמדת שתמיד מאפשרת וגם תובעת צעד נוסף. לאורך מעגל החיים אפשר להתקדם ולהתפתח, ולפיכך הדרך השלמה היא גם ההליכה לקראתה. האמירה הקונפוציאנית: "אדם יכול להרחיב את הדרך, הדרך לא יכולה להרחיב אדם" (קונפוציוס, 15:28) מרמזת כי הדרך הקונפוציאנית אינה מוגדרת באופן הרמטי, ולעולם אינה שואפת להיות מוגדרת כך. הדרך הינה דינמית, מבטאת תהליך ושינוי מתמיד, יש לה היבט סובייקטיבי הכרחי, והיא מטבעה ביצירה מתמדת.
שלושה עקרונות מעשיים מתבררים כרלוונטיים במיוחד ברעיון הדרך: ראשית, דרך היא שינוי ללא סוף. שנית, הדרך מצויה בהישג ידן וידם של כל אחת ואחד. שלישית, בדרך לא הולכים לבד (Ames, 2011). כפי שאומר קונפוציוס: "מכל שניים שהולכים אתי בדרך תמיד אמצא מורה" (קונפוציוס, 7:21 ) . עניין עקרוני זה, שלפיו השותפות בדרך איננה תלות במורה או מדריכה אחת, מהווה יסוד מרכזי בתפיסה, ומאפשר לשותפות לתהליך להמשיך בתרגול השיטה הקונפוציאנית, להמשיך בדרך המותווית, גם עם סיום העבודה בקבוצה ועם שינויים נוספים בהמשך.
אנושיות (רֶן 仁)
המידה המרכזית שבאה לביטוי בדיאלוגים הקונפוציאניים היא מידת האנושיות המתורגמת לעתים כ"חסד" או "מידת הטוב”.[3] אנו נרמזים כי להיות אדם הוא עניין שמחייב יחסי גומלין עם אחרות ואחרים (Tu, 1985). הקונפוציאניזם מציג גישה של אדם שאין להבינו אלא ביחס לאחר, אדם החי מתוך התייחסות לזולתו כ"אדם בשניים," או טוב מכך: "אדם לאדם" (פת-שמיר, 2004). באופן זה, מאפיין קונפוציוס את האדם דרך יחסיו השונים עם סביבתו. "האדם האנושי, בבקשו לקיים את עצמו, מקיים אחרים; בבקשו לממש את עצמו, מממש אחרים." (מאמרות 6:30). מושג האנושיות מתכתב באופן מעניין עם המחשבה הפילוסופית במסורת המערבית, אשר ראתה במרכז עיסוקיה את הניסיון למצוא אפיון מהותי לאדם (למשל, רנה דיקארט). בסין במאה השישית לפני הספירה מציע החכם קונפוציוס, כי בן אנוש הוא אנושי, או אדם הוא "אדם לאדם" (מנג דזה, יד.16). בראייה הקונפוציאנית אין מצב מבין המצבים האנושיים שבו אדם עומד אך ורק לעצמו. אדם, מעצם הגדרתו, מתקיים בתוך מערכת התייחסותית/בינאישית (Wong, 2005;Ames, 2015).
תורת הגדול (דָא שוּאֶה 大學)
"תורת הגדול" הינו טקסט המזוהה עם המסורת הפילוסופית הקונפוציאנית, ומייצר גשר בין תיאוריה לפרקטיקה מאחר שהוא מגלם מערך של "שמונה פרטים" או שמונה צעדים שיטתיים וברי ביצוע להשגת מימוש עצמי. (אמנם כל צעד עומד בפני עצמו, אך אין משמעו של "צעד" נטישת קודמו. למעשה, מגלם כל צעד בתוכו את כל הצעדים האחרים.) פשר הביטוי "תורת הגדול" מכוון אל הלימוד ("תורה") איך לצמוח, לגדול, ולהתפתח בדרך (פלאקס, 1997). טקסט זה הוא אחד מ"ארבעת הספרים" הקונפוציאניים, הניתנים להמשלה לחמשת חומשי תורה במסורות האברהמיות.[4]
תורת הגדול זכה בעושר יוצא דופן של פרשנויות, תרגומים ומובנים היסטוריים, חברתיים ופוליטיים (פלאקס, שם).
בהקשר זה תרומתו החשובה של המאמר הנוכחי תהיה בהצגת הטקסט כמדריך פילוסופי מעשי למימוש עצמי בכלל, ושל הקריירה בפרט. עבודתי מציגה פרשנות שעניינה לזהות ולהפעיל את ההזמנה של תורת הגדול לפעולה אנושית ברמה אישית, קהילתית וגלובאלית, תוך הפניית זרקור אל שדה הקריירה והעבודה. "שמונת הפרטים" העומדים במרכז של הספר הם למעשה שמונה צעדים מעשיים בדרך למימוש העצמי, הנגזרים מהעקרונות שהוצגו לעיל, של אנושיות ושל התמדה בשינוי.
אציג כאן מקרה אחד (אך לא יחיד) בו הטקסט סייע בהכוונה לדרך חדשה, שאיננה רק מקצועית, אך כלולה בה בחירה תעסוקתית רלוונטית לעת ההיא. באמצעות מקרה המבחן אגדיר ואמחיש את המשמעות של כל אחד משמונת הצעדים .
מקרה מבחן
בחירת הדרך: שני צעדי המסגרת וההתמקדות
המקרה שיובא כאן נבחר מהתנסות מוצלחת בעבודה קבוצתית עם נשים בסיכון שמבקשות כיוון חדש לחייהן. באופן דומה למתואר כאן, אני עובדת גם עם קבוצות אחרות. עם ההגעה לקבוצה אני פותחת בהסבר על רעיון ה"דרך" ומבקשת מהשותפות לומר באיזה אופן הרעיון מדבר אליהן. החיבורים האישיים ל"דרך" מפתיעים אותי בכל פעם מחדש ומעניקים נקודת מוצא ובסיס איתן לצעידה משותפת. לאחר היכרות ומספר שיחות שמבטלות את זרות הרעיונות והשפה אנו ניגשות לשני ה"פרטים/צעדים" הראשונים כמסגרת תהליך החקר הראשוני: "מתוך ראיית כל דבר בגדרו – יבוא האדם לידי דרישת החכמה עד תום" (תורת הגדול, 23). ההנחה בבסיס הגישה היא שהרחבת הדרך אינה אלא הרחבת העצמי ומימושו. והשיטה מציעה להתחיל את המסע בדרך באמצעות דבר או אירוע קרוב ומוכר היטב בחיי האדם – ההתחלה בקרוב היא "אומנות האנושיות" (קונפוציוס,6:30). לפיכך התרגול נפתח בבחירת אובייקט פשוט ככל האפשר מהסביבה הקרובה אשר אותו תבקש המשתתפת לחקור, או "לראות בגדרו." חקירה כזאת תתבצע תמיד מתוך אוריינטציה ל"דרישת חוכמה עד תום" – כלומר להשגת הידע הרחב ביותר האפשרי לה בהקשר ה"דבר" שבחרה, באמצעות חקר רחב ומעמיק שלו.
עם ליאל (שם בדוי) בת 28, נפגשתי כפעם בשבוע, למשך כ-45 דקות, במשך כעשרה חודשים. טרם פגישתנו ידעה ליאל תהפוכות ואתגרים רבים. ולקבוצה הגיעה כ"מכורה נקייה" והחלה בתהליך של שיקום אשר חלק מכריע בו הוא מציאת תעסוקה. אחד הקשיים בבקשת תעסוקה במצבה הוא שלמרות יכולות אינטלקטואליות וכישורים אישיותיים נאותים, לא היה לה כל ניסיון שיכול לקדם אותה ועליה להתחיל מבראשית.
את דרכה אנו פותחות בצעד הראשון, בבירור ה'דבר' שהיא מבקשת לחקור 'בגדרו', כלומר, באופן קרוב, יומיומי, מוכר. לאחר קושי ראשוני בחיפוש ה'דבר', אני מבקשת ממנה לחשוב על דבר-מה פשוט ולא מורכב (כדוגמת אירוע טראומטי או מכונן) אלא על דבר שהוא יומיומי עבורה ולא נדיר, "אובייקט" פשוט. היא מגדירה אותו כשתיית הקפה והרגליה היומיומיים הנלווים לכך. היא מגלה שהיא שותה 7-15 כוסות קפה ביום, תמיד שחור, לא ממותק, עם סיגריה. חקר העובדות האובייקטיביות מאפשר לה התחלה בהירה, נקייה, מוגבלת למקום, זמן והקשר, ויכולת התמקדות ללא "זליגות" המאפיינות את הסערה בה מתאפיינת חשיבתה על-פי רוב. ההנחה שעומדת ביסוד הגישה היא, שמאחר והחקר מכוון אל העצמי ומתרחב אל העולם, כל אובייקט, וגם הפשוט ביותר, יוביל להשלכות אישיות ואתיות. בד בבד עם זיהוי העובדות הקשורות היא מתחילה בצעד השני של "דרישת החוכמה", בעבודת חקר נרחבת של איסוף מידע (בעיקר מאתרים אינטרנטיים). היא לומדת עובדות על סוגי קפה, על ההיסטוריה של הקפה, על יערות גשם, על אזורי גידול: ברזיל, קולומביה, אתיופיה, על הרגלי שתייה: איטליה, יוון, טורקיה. היא מופתעת לגלות שבאיטליה שותים את הקפה דווקא בעמידה או שלהבדיל, תעשיית הקפה מעסיקה לא אחת ילדים צעירים בתנאי עבודה קשים. היא מרחיבה את ההיכרות עם המשקה האהוב, על פניו המגוונות, המשמחות והמטרידות כאחת, מתוך ניסיון להרחבת הידע "עד תום."
שלושה צעדי העמקה
הרחבת הידע לא נשלמת לעולם, ולפיכך חקירת הדבר נמשכת לאורך התהליך ומעניקה לו ממדים נוספים. יחד עם זאת, משנבנה בסיס לחקירה, ממשיכה ליאל בשלושה "פרטים" של העמקה אל תוך העצמי. ראשית הצעד השלישי: "מתוך דרישת חוכמה עד תום, יבוא לידי השלמת כוונות." כאן אנו בוחנות באופן מעמיק את כוונותיה ביחס לאובייקט שבחרה – הקפה. האם היא מוצאת בכוונותיה תום לב – כלומר, האם הרגלי שתיית הקפה שלה אכן מבטאים רק אהבה למשקה? ואולי יש בהרגל הונאה עצמית שלא התעמתה איתה עד כה? ליאל מפנה כלפי עצמה שאלות כגון: מדוע אני שותה קפה? האם זוהי תשוקה של ממש? חיבה לטעם? ואולי הרגל חברתי? או אישי? האם הקפה הוא מקור אנרגיה כפי שאני מדמה? האם הוא מעניק לי הרגשת שובע? הייתכן שהפך תחליף למזון? האם הוא משמש כהסחה והימנעות?
הבירור בצעד השלישי אישי ומעמיק ובוחן את המניע לבחירה שלה: שתיית הקפה. הוא מאפשר לה לראות צדדים מורכבים ואפילו בעייתיים בהרגליה ולהכיר בהם, כאשר היא פונה לצעד הרביעי: "מתוך השלמת הכוונות יבוא לידי הכשרת לבו," הטקסט מצהיר:
אדם כי ייתפס לזעם - לא יוכל להכשיר עצמו;
כי ייתפס לאימה - לא יוכל להכשיר עצמו;
כי ייתפס לשמחה והוללות - לא יוכל להכשיר עצמו;
כי ייתפס לחרדה - לא יוכל להכשיר עצמו;
(תורת הגדול, 130-134).
בצעד הרביעי נבדקות התגובות הרגשיות של ליאל לשתיית הקפה, ונעשית הבחנה בין תגובות מקדמות לתגובות חוסמות. ליאל תוהה: איך משפיע הקפה על מצב רוחי? היא מגלה שהוא אמנם ממריץ וממלא אותה אנרגיה לכאורה, אך גם גורם לה חוסר שקט. היא מבקשת להבחין בין מה שמכונה בקונפוציאניזם "רגשות" – השוכנים בשורש ליבה של כל אחת ואחד ואליהם אנו שואפות להיות קרובות. כך למשל השמחה, הכעס, האהבה למול "אמוציות" – המובנות בקונפוציאניזם כהסתערות הרגש באופן שאינו מאוזן, כגון אקסטזה מנותקת, אימה משתקת, זעם מתפרץ, או אשמה הרסנית (Kalton, 1994). היא מבינה שכעס יתר ששוכן בתוכה מקהה את רגשותיה ומונע ממנה רגש אותנטי. רגשותיה הסוערים מונעים ממנה הבחנה נכונה, והיא מבקשת להגיע לאיזון נפשי נכון יותר. היא גם מכירה בזה ששתיית הקפה היא מנגנון של בריחה מהתמודדות עם רגשות ומצבים קשים. ההכרה הופכת עבורה מניע משמעותי לרצון לשינוי. תובנות אלו מבהירות לה כי היא מבקשת תיקון פנימי. היא עוברת לשלב ההעמקה האחרון, הצעד החמישי: "מתוך הכשרת הלב יבוא לידי תיקון עצמי." בלשון הטקסט: "שהרי זה שאין לבו עמו – מביט ואינו רואה; מקשיב ואינו שומע; אוכל ואינו יודע טעם. הלא זה הנקרא תיקון עצמו כרוך בהכשרת הלב" (תורת הגדול, 136-138§).
כאן מזהה ליאל בטקסט הקדום את עצמה. היא מאתרת את הקהות הרגשית המובילה לקהות חושית שמאפיינת את היציאה מאיזון בחייה. היא מזהה רגעים בהם היא מביטה בחברותיה אך אינה רואה את נוכחותן לצדה, מקשיבה לעצות המטפלות, אבל לא מסוגלת לשמוע את דבריהן נכונה, אוכלת בחוסר רצון, מבלי לדעת את טעם האוכל ולעתים מבלי להרגיש שאכלה. ההכרה כי לשתיית הקפה גם השפעות מזיקות החוסמות אפשרות למימוש, מובילה להחלטות מכריעות שכוללות הגבלה של צריכת הקפה היומית. כמו כן, היא מצהירה בפני עצמה ובפני שותפותיה לדרך: "אני לא חובבת, אני מכורה!" ההכרה הזאת, הרצון והנכונות לשנות, מובילים את ליאל לצאת מתוך מעגל העצמי ההרסני. ברוח הקונפוציאנית, אנחנו בודקות את הרחבת העצמי שעניינה, בראש ובראשונה תחושת ערך עצמי שתירכש באמצעות של עשייה למען אחרות, בפרט למען שותפותיה לדרך, כפי שנראה בהמשך.
שלושה צעדי הרחבה
ליאל, שעשתה דרך אישית מרשימה, מרחיבה את הדרך לפי הטקסט: "מתוך טיפוח עצמו יבוא לידי הסדרת ביתו." (הצעד השישי). לפי ההבנה הקונפוציאנית השורש להתקדמות בדרך הוא הרחבת העצמי באמצעות פעולות בתוך המשפחה. בהתאם לתפיסה הקונפוציאנית, בכל אדם באשר הוא אדם, מעצם היותו בן או בת לאחרים, טבועה מידת האנושיות, הקוראת לעשייה למען האחר (קונפוציוס, 1:2). עשייה כזאת היא מקור שמחה והנאה השוכן בכל אחת ואחד (קונפוציוס, 1:1) הרעיון הזה נראה בתחילה מביך ומאתגר, שכן קשריה עם בני משפחתה לקויים מאד. היא בוחרת לראות בקבוצת השיוך שלה "משפחה" ומארגנת שעת קפה שבועית לבנות הקבוצה הששות לחגוג יחד שעה מקרבת ותומכת של שותפות לדרך. השמחה שממלאת אותה לקראת השעה "שלה" היא חוויה שליאל כבר לא זוכרת, אלא מילדותה. באפשרותה לארח אחרות ולהפגין טוב-טעם, לבחור את סוג הקפה והעוגיה שתתאים לצדו – לארח ולהרגיש בבית. הפרשנות של ליאל הולמת מאד את תפיסת הדרך שנעשית תמיד עם שותפות ושותפים שמהם ניתן ללמוד לכוון טוב יותר, להימנע מטעות, וחשוב מכך - ניתן ללמוד את חשיבות ההיעזרות בזולת למען ההתפתחות והריפוי העצמי. ליאל נזכרת במשפט הקונפוציאני, "שנים שהולכים עמי בדרך, חזקה שימצא לי מורה ביניהם. אברור לי מתוכם את הטוב, ואם אראה רע - אלמד על הרע שבי ואשתדל לתקנו" (קונפוציוס מאמרות 7:21). העמדה המוצעת משלבת בה אמון באדם וביכולת ללמוד מהזולת עם אחריות אישית של "קשוט עצמך תחילה" כאשר אדם רואה פגם בזולתו. אם מפריע לי דבר בזולתי – אתבונן היטב בתוכי פנימה, שמא אף בי מצוי הפגם, אם הדבר מטריד מאד – אחקור היטב את עצמי.
באותה תקופה, ליאל מוזמנת לייעוץ תעסוקתי בארגון (בהתאם לפרוטוקול שאינו תלוי בעבודת קבוצת ה"דרך"). היציאה אל עולם התעסוקה הולמת היטב את המעבר המתואר בטקסט, מתוך העצמי אל הסביבה, במעגלים הולכים ומתרחבים, לפי שיטת "תורת הגדול." היציאה לעולם העבודה מהווה אתגר עצום עבור מי שהחוויה הבסיסית שלה הייתה של מי שלא תצלח לשום עיסוק. בעברה הוטרדה על-ידי בוס נצלן, אוימה על-ידי קולגות, ולא הצליחה לשמור על מקום עבודה לאורך זמן. למרות יכולת אינטלקטואלית, בהיעדר תעודות עבדה כקופאית או כפועלת ניקיון ואם לא חוותה אלימות חוותה תסכול רב.
לאחר טיפול פסיכולוגי ממושך וכחצי שנה של עבודה ברוח "תורת הגדול", ליאל בוחרת, לראשונה בחייה, עיסוק שמתאים לשלב בו היא נמצאת. בד בבד עם פיתוח משאלה ללמוד לימודי עבודה סוציאלית כך שתוכל בעתיד לעזור למצויות במקום דומה לזה שלה, היא מבינה שעדיין מוקדם מדי למימוש המשאלה הגדולה, והיא מסוגלת לבחור בעבודה פשוטה, הקשורה ישירות לתשוקתה שלה. היא יוצאת לעבודה ראשונה במטבח בית-קפה בעיר. אם קודם נדמה היה לה שמדובר בעבודה שאינה מכניסה, ואינה משקפת פוטנציאל שגלום בה לעיסוק מתוחכם יותר, עכשיו היא מכינה קפה לאחרים ומוצאת בכך סיפוק עצום. היא מתעניינת בזני הקפה המוצעים, דרך ההגשה יקרה לה, היא לומדת לצייר על הקצף וגאה באומנותה. היא בוחרת לעבוד במטבח ולא במלצרות התובעת מפגש ישיר עם לקוחות, אך היא גאה כשמשבחים את הקפה שהכינה. מבחינת הטקסט, המעשה מוביל אל שלב ההרחבה הבא השביעי: "מתוך הסדרת הבית יבוא לידי הנהגת המדינה." גם הפעם ליאל תיתן פרשנות צנועה משלה. היא מבקשת להבין "מדינה" כ"חברה" ויוזמת חגיגה עירונית קטנה שהיא מכנה "קפה על הדרך," בה יקבלו העוברים והשבים כוס קפה עם עוגייה ויתרמו כטוב על לבם לארגון.
ליאל ממשיכה לשלב ההרחבה האחרון, הקורא לפרשנות יצירתית מסוג זה שמציעה ליאל: "ומתוך סדר מדיני ישרור שלום בכל העולם..." השאיפה האוטופיסטית מתפרשת כפי שציינתי בפתח המאמר, כאידיאל. מובן שהבאה ל"שלום עולמי" אינה בהישג ידה של אחת מאיתנו, אך העשייה למען מעגלי חברה רחבים מקרבת, ולו מעט, להרמוניה כזאת. קריאה לכל אדם ואדם לפעול כאילו הוא או היא-עצמה יכולים להציל את העולם אינה שונה מהקריאה "המציל נפש אחת – כאילו הציל עולם מלא" אלא שבמקרה הקונפוציאני האחריות להצלה עוברת אל ה"ניצולה." ההיפוך הזה שבו הנעזרת נדרשת לעזור הוא יסוד ההעצמה הקונפוציאנית: לא רק שבאפשרות כל אחת לעזור לעצמה, אלא שבכך באפשרותה לעזור לאחרים, להיות שותפה מועילה בחברה.
סיכום
התהליך שעברה ליאל הוא תהליך של שינוי נקודת המבט מעמדה של קרבן חברתי אבוד לעמדה של מימוש עצמי המאפשר צמיחה. במהלך התהליך לא נפתחו בפניה אפשרויות תעסוקה חדשות ומלהיבות יותר מאלו שניצבו בפניה קודם לתהליך. ללא הכשרה מקצועית, קשרים אטרקטיביים, או מזל יוצא דופן, אישה צעירה לא יכולה לשאוף אלא לתעסוקה לא מקצועית ובמרבית המקרים גם לא מכניסה באופן מספק. יציאה לעבודה כזאת מתוך מודעות לערכה המקובל בחברה, ובפרט כאשר מדובר באישה אינטליגנטית, מועדת מראש לכישלון. אבל, מרגע שליאל בחרה בתעסוקה הלא-מקצועית הפשוטה באופן עצמאי ומתוך אהבה, היא יכלה לצאת לצעדים ראשונים בעולם העבודה מתוך בטחון ושמחה. זהו השינוי החשוב שהביא התהליך. באופן זה מציע תורת הגדול דרך מוצא ממקומות חסומים, שבהם אדם חי בערפל בנוגע לרצונותיו, ערכיו, ומניעיו. מאחר שלכל אחת ואחד מאיתנו יש לפחות "דבר" אחד פשוט קרוב, לכל אחת ואחד יש מוצא, תקווה ונקודת התחלה נהדרת לצמיחה ומימוש עצמי. זהו בדיוק המובן של הטענה הקונפוציאנית לפיה "אדם הוא אנושי," או כפי שמנסח זאת מנג דזה, ממשיכו של קונפוציוס, "ממהותו של האדם שהוא יכול להיעשות טוב, ולזאת אני קורא 'טוב'" (מנג דזה יא14).
מנג דזה כותב כי "ריבוא הדברים נמצאים כולם בתוכנו. אין לנו שמחה גדולה יותר מאשר לבחון את עצמנו ולגלות כי יש בנו תום." (מנג דזה יג4). השיטה שהוא וקודמיו מציעים מזמינה כל אדם להתבוננות פנימית שמגלה את הדברים כפי שהם עבורנו, בתוכנו. התבוננות כזאת, שיש בה תום היא שמחה שאין לנו גדולה ממנה. באופן הזה, השיטה מזמינה לרפלקציה, גם אצל אלו שמתקשים בכך, דרך דבר מאד קונקרטי וקרוב, ולא דרך חיפוש קשרים ורגשות מורכבים, ולעתים מאיימים.
במאמרי ביקשתי להציע מקרה אחד של שילוב רעיונות של תיאוריה עתיקת יומין מסין בבחירת דרך בישראל של המאה ה-21. מובן כי שאלות רבות נותרו פתוחות, אך אני מקווה כי יש כאן בסיס רעיוני שיוכל לתרום להרחבת וגיוון נקודת המבט של העושות והעושים במלאכה. קריירה היא דרך, לא רק אצל קונפוציוס.
[1] פרופ' גליה פת-שמיר, החוג ללימודי מזרח אסיה והחוג לפילוסופיה, הפקולטה למדעי הרוח אוניברסיטת תל אביב, galiap@tau.ac.il
[2] אני מבקשת להודות לפרופ' רחל גלי צינמון שחשפה בפני את תחום חקר הקריירה וגילתה בפני את הצומת המרתק בין מחקרי לחקר הקריירה, לפרופ' חדוה בראונשטיין-ברקוביץ על העידוד לכתיבה בתחום ועל ההערות וההארות, ולכל חברות המעבדה הנהדרת לחקר קריירה באוניברסיטת תל-אביב על שאלות ותגובות מאירות עיניים שהעלו בהצגה מוקדמת של מאמר זה בפני המעבדה.
[3] בהקשר זה מעניין להדגים את האטימולוגיה של הסימנית הסינית הבנויה מצירוף של "סימנית שורש" ורכיב משלים. הסימנית "רן"仁 שתרגומה השגור הוא "אנושיות" מורכבת מהשורש "אדם"人 (מופיע כשורש של מילים רבות הקשורות בעולם האנושי) בצירוף המספר "שתיים": 二 . הסימנית המתקבלת מצירוף זה- 仁 , משמעה "אדם בשניים" או "מידת הטוב" ("הטוב", בתרגומו של לסלי), ולעתים היא מתורגמת "מוסר", "חסד", או "אנושיות".
[4] "ארבעת הספרים" הנו קורפוס שנחתם על ידי המלומד והפרשן הקונפוציאני ג'ו שי שחי בסין בין 1130 לספירה ל-1200 לספירה בתקופת שושלת סונג. המהדורה המוכרת של תורת הגדול, המופיעה ברוב התרגומים ואשר עליה גם אסתמך בעבודה זו, מיוחסת לג'ו שי שערך ואף ביצע מספר תוספות טקסטואליות.
מקורות
דאור, ד' (תרגום), מנג דזה. ירושלים, מוסד ביאליק, תשס"ט.
פלאקס, א' (תרגום). מאמרות קונפוציוס. ירושלים, מוסד ביאליק, תשס"ו.
פלאקס, א' (תרגום), תורת הגדול. ירושלים מוסד ביאליק, תשנ"ז.
פת-שמיר ג'. (2004). אדם לאדם חידה – על טבע האדם ומחשבת סין. אוניברסיטת תל-אביב ההוצאה לאור.
Ames, R T. (2011). Confucian role ethics: A vocabulary. University of Hawaii Press.
Ames, R. T. (2015). ‘Bodyheartminding’ (xin 心): Reconceiving the inner self and the
outer world in the language of holographic focus and field. Frontiers of Philosophy in China, 10(2), 167-180.
Ames, R. T. (2020). Becomings: Theorizing persons for Confucian role ethics. State University of New York Press.
Kalton M. (1994). The four-seven debate: An annotated translation of the most famous controversy in Korean Neo-Confucian thought. State University of New York Press.
Patt-Shamir, G. (2005). The effectiveness of contradiction for understanding human
practice: A rhetoric of ‘goal-ideal’ in Confucianism. Journal of Chinese Philosophy, 32(3), 455–476.
TU W.-M. (1985). Confucian Thought: Selfhood as Creative Transformation. State University of New York Press.
Wong, D. B. (2004). Relational and autonomous selves. Journal of Chinese Philosophy, 31(4), 419–432.